שיגעון אפריל!!

דור רומנו, מדרידיסטה מלידה, מרגיש שהעולם עוצר מלכת לקראת החודש המטורף זה שנים. לא לימודים, לא בחורות, לא עבודה - רק החולצה הלבנה. 'הסמל הזה לא מנצח לנו משחקים - אבל הוא מחייב אותנו לעשות הכל כדי לנצח'.


כתב: דור רומנו | תאריך: 06/04/2017

שמחה רבה, שמחה רבה. אביב הגיע - חודש אפריל כבר כאן. שעון קיץ, השמש יוצאת החוצה, וחלק כבר התחילו לראות ולהיראות בים, אנשים מחייכים. מי לא אוהב קיץ. תלמידי הביה"ס נהנים עכשיו מחופשה ארוכה, הסטודנטים כמוני מתכוננים לפאנג'ויה. אבל יש דבר נוסף, חשוב מכך -  החג האמיתי - חג הכדורגל. אי-אפשר לעמוד בפני זה. בכל שלב בשנה יש את הרגע הזה בו הכל מקבל חשיבות משנית, והשנה זה קורה בענק, ביג-טיים. אם טירוף הקלאסיקוס ב-2011 עשה לכם את זה - תארו לכם מה קורה עכשיו. לא לימודים, לא בחורות, לא עבודה - רק החולצה הלבנה. תכירו את חודש אפריל - חודש הכדורגל השלם. ימים של אליפות - כבר כאן. התחממנו עם אלאבס ולגאנס, ועכשיו מגיע הדבר האמיתי:

רק מבט על הלו"ז החטוף גורם לצמרמורת. ביום שבת(8.4) - הדרבי של מדריד| ביום רביעי(12.4) - באיירן מינכן באליאנץ' ארנה, משחק ראשון ברבע הגמר| כעבור שישה ימים(18.4) הגומלין המטורף בברנבאו, וביום ראשון שאחריו(21.4), בערב יום השואה - הסופר-קלאסיקו הגדול בברנבאו. אף-אחד לא יודע איך כל זה יסתיים, אבל את הלו"ז אנחנו מכירים בעל-פה. וזה הזמן להודות לך - תודה לך אלוהי הכדורגל, תודה. בגלל הטירוף הזה אנחנו כל-כך אוהבים כדורגל. מכורים לכדורגל. אם אתה לא חלק מזה - אתה לעולם לא תבין. הפרפרים בבטן, התשוקה לניצחון, השעות בקריאה-כתיבה-סרטונים, דיוני הכדורגל האינסופיים. עם הזמן גדלים, מתבגרים, אבל דבר אחד לא משתנה - הטירוף לכדורגל. בלי הכדורגל הייתי אדם עצוב וריק.

מאז נשלפו הפתקים בהגרלת רבע גמר ליגת האלופות, זה היה בשישי בצהריים - והעולם עצר מלכת. בכל ריצה בחדר כושר, בכל נהיגה למכללה, בכל סיבוב בים, בין אם עם אוזניות ומוזיקה 'שקטה' ובין אם בצפייה בעוד ועוד סרטונים(ראמוס בסיבלס, ההמנון החדש אותו אני יודע מילה במילה, שירי האוהדים) - זה היה שם, נמצא בראשי. הזדמנות טובה להחזיר עטרה ליושנה ולפתוח קבוצת וואטספ עם החבר'ה הוותיקים - עשור לאליפות קאפלו המיתולגית.

ביום האהבה העלתי תמונה שלי בוכה מהגמר המרגש בליסבון. "אהבה, פתאום היא מתפרצת, כמו להבה. היא תשרוף את כל מה שהיית - היא תשרוף את כל מה שאתה". לפעמים אהבה גורמת לך לבכות. כמו בגמר ההוא בליסבון שהיה הרגע היפה בחיים שלי, כשהייתי שם וראית במו עיניי את ריאל מדריד זוכה בדסימה. כרגע זו האהבה הגדולה ביותר שלי בחיים האלה, ואני מאמין שבקרוב היא תפנה קצת מקום לאהבה קצת אחרת וחשובה לא פחות".

כל הטוב הזה, כל הטירוף הזה. מאניה דיפרסיה אם תרצו. אין באמצע. זה הכל או כלום. הם, ה-11 חברה בלבן הם אלה שקובעים איך אני אקום בבוקר - מחויך או מצוברח. אני זוכר את מפגש הצפייה המרגש שלנו בגמר האלופות אשתקד בנמל. הצמרמורת בדו-קרב הפנדלים - ילדים, בנות, מבוגרים - כולם בכו. הטירוף, שאגות ההמנון והשמחה הגדולה שאחריי. קיבלתי יותר הודעות בוואטספ מאשר 'מזל-טוב' ביום-הולדתי. ליגת האלופות היא הטורניר שלנו, הדבר החשוב ביותר, מהות המדרידיסימו. אף קבוצה לא שמרה על הגביע עם האזניים הגדולות. התחושה הזו שאתה אלוף אירופה - משהו שבלתי-אפשרי לתאר. שמרתי כל וידאו, כל תמונה, כל מילה. אבל אחרי חמש שנים עקרות במסגרת הליגה - אסור לוותר על התואר. בטח כשהקבוצה של זידאן נראתה הכי יציבה ובשלה עד תחילת 2017. ריאל מדריד רוצה את הדאבל, דבר שלא עשתה מאז שנות ה-50, למרות שמטילים בה ספק - ובצדק.

*****

עד לתחילת 2017 החיים היו תותים. ריאל מדריד של זידאן הוכיחה שהכל אפשרי. לא זוכר את עצמי כה שלו ושקט לפני משחקים כמו דרבי וקלאסיקוס. למרות הפציעות הרבות והליקויים הידועים עוד מהעונה שעברה - ריאל מדריד ניצחה וניצחה וניצחה. לעתים בכדורגל לא רע בכלל, ולא מעט פעמים לא נשברה ועשתה זאת ברגע האחרון - בזכות הקפיטנו ראמוס. השמיים היו הגבול. הצעירים השתלבו וסחבו בצורה נהדרת. זידאן חילק את הכוחות ומצא פיתרון לכל בעייה. ניצחון בפיחואן איי-שם סמוך לסיום הסיבוב - ואפשר לסגור את הבאסטה. אבל הניצחון חמק. והיכולת התדרדרה. וכעת נראה שכל משחק, ולו משחק הבית הפשוט ביותר - הפך למוקש. המחשבה הפשוטה הייתה - אם בעונת בלהות כזו של ה-B-B-C אנחנו במקום הראשון - אז השיפור הוא רק ענין של זמן וריאל מדריד תתחיל לדרוס

ההתקפה תקועה ואין פתרונות מלבד טריליון הרמות לרחבה ו-'הטלפון' לסרחיו ראמוס. ההגנה סופגת, כרגיל, מפגינה חוסר יציבות וחוזרת שוב ושוב על הטעויות - כמה פעמים ספגה העונה ריאל מדריד שני שערי בזק, בזה אחר זה? משחקים כמו אלאבס בברנבאו היו נגמרים פעם במאניטה וקלילה ואיזה שנ"צ טוב, ובריאל מדריד מודל 2017 כל שער קשה כמו לידה. שחקני המפתח שחוקים, עייפים - קיילור סופג המון באשמתו, מודריץ' מציג את הכדורגל הגרוע ביותר שלו במדריד מאז חודשי ההתאקלמות; גארת' בייל לא חזר היטב מהפציעה - מבולבל, מרוחק, משעמם, וכריסטיאנו רונאלדו בעונה לא טובה וגם המספרים בירידה תלולה - 26 שערים בשלב הזה של העונה זה מעט מידי עבורו.

הילדודס סחבו עד עכשיו. מוראטה כובש בכל הזדמנות, נאצ'ו רשם 29 הופעות - מי חלם על כך. לוקאס בישל בתחילת העונה שערים רבים וגם בכושרו הרע הוא חשוב טקטית. אסנסיו הרשים בכל הזדמנות וגם קובא מילא היטב את מקומו של קאסמירו. אבל זהו, הגיע המאני-טיים, וריאל מדריד זקוקה לשחקני ההכרעה שלה בשיאה. זה הזמן של כריסטיאנו רונאלדו. של גארת' בייל. של קארים בנזמה - שחקן ההתקפה שלנו שנמצא בכושר הטוב ביותר - תחליטו אתם אם לצחוק או לבכות. זה הזמן של מודריץ' לנהל - אחרת אין סיכוי נגד באיירן. זה הזמן של ראמוס הנפלא, שתמיד שומר את הטוב לסוף - להתרכז גם בעבודת הגנה, ועם פציעתו של ואראן - זה הזמן של פפה לתת פיניש טוב מהסרטים.

בכמה משחקים העונה ראינו את כריסטיאנו רונאלדו מגיע לעבוד כמו בדרבי כשכבש שלושער? או אפילו נגד נאפולי כשכידרר נהדר על הקו, היה מחויב ובישל שערים. כל-כך הרבה משחקים גדולים הוא הכריע בכוחות עצמו, כמו הקלאסיקו בעונה שעברה או את הדרבי בעונת האליפות האחרונה עם השלושער בויסנטה קאלדרון. ריאל מדריד מחכה לכריסטיאנו רונאלדו. כן, נכון, 'כולם יהיו חשובים', כמאמר הקלישאה. מדנילו ועד למריאנו. אבל יש ויש. ויש ציפייה גדולה, תקווה, שאיפה, חלומות, מטרות.

*****

חלק מההצלחה הגדולה של זידאן בתפקיד היא ההכרה במגבלות הסגל הקיים. ריאל מדריד לא יכולה לכפות את הכדורגל שלה בכל מגרש, זה ממש לא המצב. והגיע הזמן לשנות. זידאן מאמן חכם, יש לו מנדט לעשות שינויים ואסור לו לדפוק חשבון לשחקנים הגדולים. זה הזמן לרענן את השורות. טריו ה-B-B-C שלנו כבר לא צעירים, פחות מהירים ומאוד חלודים. איסקו כקשר רביעי נוסף ע"ח בייל למשל יכול לעשות את ההבדל בין ריאל מדריד שנותנת פייט גדול לבאיירן מינכן לבין קבוצה שמאבדת עניין כבר במשחק הראשון בגרמניה. תחשבו על השינוי שעברה ריאל מדריד במהלך השנים האלו - הקבוצה לא מסוגלת להציג משחק הגנה נקי מטעויות, לא מחוייבת טקטית ובטח שלא מסוגלת להתפרץ קדימה במהירות כמו בשער השלישי. די-מאריה איננו, רונאלדו איטי וגם בייל שפיתח מסת שריר והפך לשחקן מאוד לא מגוון - הרבה פחות תכליתי.

אנצ'לוטי הוא שועל קרבות ותיק. הזכרונות נהדרים אבל כעת 'מיסטר צ'מפיונס' עומד על הקווים של באיירן מינכן. יש לו יתרון ברור על זידאן כמאמן ומעבר לכך באיירן מינכן היא אימפריה, חזקה, מפחידה, בכושר שיא בידיוק ברגע הנכון של העונה בניגוד לתקופת גוארדיולה . הנזק יכול להגיע מכל פינה - רובן וריברי הוותיקים, מולר, לבאנדובסקי המפלצת. מעבר לכך, באיירן לא טרודה במאבק האליפות. בעבר היא הייתה מרימה צלחת בחודש מרץ. לא נורא, הפעם החגיגות יידחו לאיזור סוף אפריל. גם אם תפסיד לדורטמונד בשבת - זה ממש לא משנה.

לא בכל שנה ההגרלה מחייכת. אף קבוצה לא הצליחה לשמור על הגביע החשוב מכל במתכונת הנוכחית של ליגת האלופות. ריאל מדריד כבר עשתה דברים גדולים במפעל וחובת ההוכחה עליה. בעונת הבכורה שלו במועדון זידאן פגש את באיירן אלופת אירופה ברבע גמר הצ'מפיונס. ריאל שיחקה טוב והובילה משער מפתיע של ג'רמי עד שנכנעה למהפך מאוחר ולא צודק של באיירן(2:1). בברנבאו זו הייתה הצגה גדולה למרות שהרשת זזה רק מאוחר מאוד(איבן הלגרה הגדול). היצפלד נאנח - 'זידאן קוסם ובלתי-אפשרי לעצור אותו'. כך היה על כר הדשא, בעוד לגבי האיכויות של זידאן כמאמן צריך עוד זמן כדי לגבש דיעה ניצחת. באיירן כבר 3 עונות מפלרטטת עם הגביע ונמצאת קרוב-קרוב, מאז הטרבל שלה בעצם. זה מזכיר לכם משהו? אז מה יהיה? ויקום המלפפון ויכה את הגנן?

*****

עוד לפני הטירוף של באיירן וליגת האלופות מגיע לו בשבת הדרבי של מדריד. הקבוצה האחרונה שניצחה את ריאל מדריד בברנבאו במסגרת הליגה הייתה אתלטיקו, והיא היחידה בהיסטוריה שניצחה בברנבאו 3 פעמים ברציפות. וצריך לעשות לזה סוף. אתלטיקו מוכשרת יותר מבעבר ועדיין עם ניצני האגרסיביות והתיאום המושלם בהגנה. אולי השנה דווקא היא הולכת על הצ'מפיונס. זה יהיה עוד משחק לא פשוט, קרב חפירות מתסכל בו הכדורגל משני לעומת הצד המנטאלי. טלפון לראמוס כבר עשינו. תשחקו עד הדקה האחרונה, בקיצור. כמו שחואניטו היה אומר.

חמש שנים ארורות עברה מאז האליפות האחרונה. תקופת יובש שלא הייתה מאז אמצע שנות ה-90 כשחורחה ואלדאנו שם קץ לקבוצה הגדולה של קרויף. שמש עולה בצד אחד - ובצד השני יורדת. והגיע הזמן שריאל מדריד תנצח משחק גדול וחשוב בליגה. זה מזמן לא קרה. 2013 הייתה גארבץ'-טיים טהור. בעונת הדסימה נחנקו במשחקים הגדולים - הפסד היסטורי בברנבאו גם בדרבי וגם בקלאסיקו המאכזב, וחמור מכך - שלושה ימים אחר-כך ריאל הפסידה בפיחואן ואמרה שלום לתואר. ב-2015 ריאל סיימה את העונה דווקא בבית. התיקו המאכזב נגד ולנסיה וגם הדחה מול יובה אחרי תיקו 1:1 בלבד(הפסד 2:1 בטורינו). כל נתוני ההבקעות האלה במשחקים הרצופים הם לא יותר משורה בסטט'. כנ"ל לגבי רקורד הבית העונה. ריאל מדריד היחידה בליגה שלא הפסידה בבית. וכעת היא צריכה לעשות הפגנת כוח. גם בדרבי, גם בקלאסיקו(בגדול מבחינה טקטית - בארסה עם מפלצות התקפה מקדימה אבל נופלת מריאל מדריד בקישור ומטה) וגם נגד סביליה שלא בעניינים. וכמו שאתם יודעים, במשחקי הדרבי(2 נצ' מול 3 הפס') ובקלאסיקוס(2 נצ' מול 3 הפס') יש לנו רקורד שלילי נגדן. 

לעתים דווקא בברנבאו ריאל מדריד נראית פחות טוב. שם היא חייבת לתקוף כביכול. זה הברנבאו, זו ריאל מדריד, זו ההיסטוריה. 2-3 דק' עם מסירות לאחור או פסים של היריבה - והברנבאו שהתבגר קצת לאחרונה - מתחיל עם המטפחות הלבנות. ריאל מדריד מחוייבת שם להטיל אימה, לשחק כדורגל התקפי ויפה - כמו בימיו של זידאן כשחקן. היא מחויבת לסגנון שלה, לערכים שלה, להיסטוריה שלה. והפעם לא. ריאל מדריד צריכה לבצע את ההתאמות. לא עוד הרכב פיפה ביזיוני כמו בניטס בקלאסיקו האחרון. אחרי אותה תבוסה חשבתי שנגמר לי מכדורגל, הייתי זקוק לזמן כדי להתאושש.

אבל אתם יודעים איך זה. "יש אנשים שאומרים לי שאני חייב לשכוח מכדורגל. כבר עדיף להפסיק לנשום". אבל לא נסיים עם ביל שאנקלי, וגם לא עם אמירת ה-'הגעתי לכאן כדי לנצח', כמו שכתבתי לפני הגמר בליסבון, אלא עם הקפטן שלכם, האיש והשעה - סרחיו ראמוס. "הסמל הזה(של ריאל מדריד) לא מנצח לנו משחקים - אבל הוא מחייב אותנו לעשות הכל כדי לנצח". Hasta El Final - Vamos Real.




תגובות