לגעת בשמיים

בעולם יש הרבה מלכים אבל אין כמוך. הופכת את הבלתי-אפשרי - לאפשרי. ועכשיו אנחנו כאן שוב, עם עוד הזדמנות לכבוש את העולם. לפני ארבע שנים הייתי בגמר בליסבון וחלמנו על הדסימה. עכשיו אנחנו חולמים על הגביע ה-13 - מטורף. דור רומנו, מדרידיסטה מלידה, לא יודע מה לעשות עם עצמו עד הגמר. אז הוא ניסה להשתלט על הידיים הרועדות וכתב על החלום הגדול - גביע אירופה שלישי ברציפות של ריאל מדריד. #APorLa13


כתב: דור רומנו | תאריך: 23/05/2018

"בעולם הזה נראו הרבה מאוד מלכים. אבל אף אחד לא כמוך. את הופכת את מה שנראה לבלתי-אפשרי - לאפשרי. ועכשיו אנחנו כאן - שוב. עם עוד הזדמנות לכבוש את העולם. אתם גורמים לנו להאמין, כי אתם יודעים איך לסבול. אתם עושים אותנו שמחים - כי אתם יודעים איך לנצח. יש לכם את הכתר - אתם נמצאים בממלכה שלכם. עכשיו - שום דבר, אני חוזר - שום דבר - לא יוכל לעצור אתכם. לא חשוב מה עומד בדרך, לא חשוב מי עומד בדרך. זה יהיה הלילה שלנו"[מתוך הסרטון האדיר לקראת הגומלין נגד באיירן - חובת צפייה].

*****

בהצגתו המחשמלת של כריסטיאנו רונאלדו בברנבאו, כש-80 אלף איש מרעידים את האצטדיון לקבלת השחקן הטוב בעולם - הוא לא הצליח לדבר מההתרגשות. לבסוף, אחרי נשימה עמוקה, שיחרר לאוויר -'Uno, Dos, Tres...Hala Madrid!'; והמדרידיסטאס בטירוף. הנשיא פלורנטינו פרס חיכך ידיים בהנאה. פרוייקט הגלאקטיקוס2 יצא לדרך בקול תרועה רמה. והיום תשע שנים אחרי, שלושה ימים לקראת גמר ליגת האלופות - ריאל מדריד מחפשת זכייה שלישית ברציפות בליגת האלופות ורביעית ב-5 שנים. בלי שום קשר לתוצאה בגמר - החזון הוגשם. אלה מספרים שלא היו כמותם. רק בדיעבד נוכל להעריך. השחקנים ביום התקשורת אמרו פה אחד - 'ליהנות מהחוויה'. ריאל מדריד הזו תיזכר כקבוצה הגדולה השלישית, זו שחזרה לשלוט באירופה. אחרי הקבוצה של די-סטפאנו-פושקאש-חנטו, אחרי הקבוצה של ראול. 

ההמתנה לגביע הדסימה הייתה נצח. והזיכרון נמצא איתי בכל רגע - אני הייתי שם, אבל מתחזק  ב-24 במאי, היום הקדוש. מחר יחלפו בדיוק ארבע שנים מאז הנגיחה האלוהית של ראמוס. אז רדפנו אחרי הגביע העשירי, והיום אנחרי ה-13. בצעירותי למדתי ש-13 זה מספר סתמי. מתחלק רק בעצמו ובאחד, ומעולם לא התחברתי אליו. ולפתע, לקראת הגמר -  חולם עליו. מתאים לי ליד הסמל הקדוש שיהיה הכיתוב '13' - צ-מ-ר-מ-ו-ר-ת.

בכל שנה זה קורה כל פעם מחדש. הידיים רועדות(ועייפות אחרי סדרת הכתבות), הלב דופק חזק, הנשימה נאתקת. ככה זה כשריאל מדריד מגיעה לגמר ליגת האלופות. העולם עוצר מלכת. לא הלימודים, לא העבודה, לא שום דבר אחר. והרעב לא יודע שובע. בחגיגות הדסימה בברנבאו הנשיא פרס אמר - "האוהדים יחגגו רק הלילה. למחרת הם ישכחו לנו הכל. המדרידיסימו כבר חושב על הגביע ה-11, ה-12, וה-13". הנה, כמעט הגענו

כל העולם בעד ליברפול. כי ריאל מדריד זוכה בצ'מפיונס זה כבר משעמם. הולכים עם האנדרדוג, כמו שקרה בגמרים נגד אתלטיקו, אבל ליברפול אימפריה והיא גם קבוצה מרגשת, סוחפת ומאיימת, מתפרצת, 'שרה עם הכדור'  כמו הביטלס. וכך היה גם בגמר נגד יובה - בגלל בופון. אנחנו כבר רגילים. ריאל מדריד צריכה להיות ריאל מדריד. לשחק עד הרגע האחרון, עם תשוקה, עם אחריות, עם רעב. ראמוס-מודריץ'-כריסטיאנו - זה הבסיס, תמיד. יש לנו את הניסיון, המסורת והשקט, ואני מקווה שגם את המזל, ולא חשוב באיזה הרכב יבחר זידאן. זה יהיה קשה, ערב של סבל. אבל הכי חשוב שהגביע עם האזניים הגדולות יישאר בבית שלו, בממלכה שלו, בארון שלו. אנחנו מאמינים בכך, כריסטיאנו!

הטור שלי לקראת גמר הצ'מפיונס, מסורת ייחודית ומרגשת(2014, 2016, 2017), בלעדית לאתר (ושלא ייגמר לעולם) - הוא הכתבה האחרונה לקראת. וזה היה חתיכת פרויקט -  ימים של עבודה - והסיפוק ענק.  הצעד האחרון, כמו שהגמר נגד ליברפול היא הצעד האחרון של המסע, הצעד האחרון בדרך לחלום הגדול מכל. בכל בוקר(7), אנחנו מברכים אתכם בדף הפייסבוק בבוקר טוב וממשיכים את הספירה  לקראת קייב על רקע התמונה הנכונה. והדרך  הייתה ארוכה ומפותלת, הקשה בהיסטוריה. פאריס, יובה ובאיירן בידינו - בזו אחר זו. 

רק תביאו ת'צמפיונס(2014) | הגביע החשוב מכל (2016) | האובססיה לצ'מפיונס(2017) | אלה הכותרות שהשתמשתי בהן. ועכשיו: לגעת בשמיים. הכי גבוה שיש. לפסגת הכדורגל, האולימפוס, ולהישאר שם לעד. ואני איתם, מרחף, ולא חשוב איזו שנה קשה עברה עליי. מי היה מאמין שזה אפשרי? כי אין קבוצה שיודעת לנצח יותר מריאל מדריד. כי ריאל מדריד היא ליגת האלופות וליגת האלופות היא ריאל מדריד. בשנת 2000, ריאל זכתה בצ'מפיונס כשסיימה בליגה רק חמישית. ריאל מדריד יודעת לנצח. כי היא יודעת איך לסבול. אחרי הזכייה השנייה הרצופה בצ'מפיונס, שיא מאשתקד - מייד הפיצו בקבוצת וואטספ טור ישן של פדרו פינטו -  'אי-אפשר לזכות פעמיים ברציפות בליגת האלופות'. אז אפשר. פעם שלישית גלידה? אנחנו לא קבוצה נורמלית. אנחנו ריאל מדריד. כישלון לא בא בחשבון.

זו הייתה עונה ארוכה, קשה, מתחזים בלבן פישלו בליגה שוב ושוב. בחודש אוגוסט היה יותר כיף. אבל זכיה בצ'מפיונס תהיה פיצוי הולם. אחרי הקלאסיקו בברנבאו, הקלאסיקו העצוב והראשון שלי - רציתי לקחת כמה ימים הפסקה מכדורגל. וגם אחרי הגומלין נגד יובה בטורינו, ודפיקות הלב נגד באיירן. אם אלוהים נתן לי 80 שנה,  בזכות הבריאות והכושר(מאמן בסנטר, הולמס פלייס) - אז רדו לי 40 שנה מהחיים. מה נשאר לי?

'אחי, ת'אמת, כמה זמן הצלחת להתנתק?' שאל אותי חבר מהסנטר שיודע שאני פנאט. 'לא הצלחתי', עניתי בחיוך. כבר באותו לילה - בנוהל: מארקה ו-AS, סיקור למשחק. כשאתה שם אתה עמוק בזה. זו הפינה שלי, הבמה שלי, המקום שלי, בטח כשדברים לא הסתדרו ברמה האישית. אני גאה להיות מזוהה עם ריאל מדריד בכל מקום. לא כולם מכירים אותי לעומק בשלל המסגרות השונות, אבל אי-אפשר לפספס - 'דור הוא ריאל מדריד וריאל מדריד היא דור'. אני המצאתי. אנחנו לא יכולים בלי זה, אנחנו מכורים לכדורגל. 

כי זה אף-פעם לא רק כדורגל. זה החיים שלך, התשוקה שלך, האהבה שלך. הקבוצה שלך. הזמן שאתה משקיע בזה, הציפייה, האנרגיות. האכזבות וההפסדים. מפגשי הצפייה, הדיבור האינסופי, הכתיבה היומיומית, והתמזל מזלי להכיר דרך הכדורגל, 'דרך ובזכות' ריאל, - חלק מהחברים הכי טובים שלי. ריאל מדריד תמיד שם, לעולם לא מאכזבת. כדורגל הוא דת, סם. מכנה משותף ענק. אם אתה לא חלק מזה - אתה לעולם לא תבין. מי שלא אוהב כדורגל - החמיץ משהו בחיים שלו. בלי הכדורגל הייתי אדם עצוב.

בחופש פסח השתתפתי בטורניר אוהדי ריאל מדריד בישראל לזכרה של אוהדת שהתאבדה. כתבת מ-One הגיעה כדי לסקר את האירוע. אני הייתי צמוד לבן מייזל, האוהד המוכר ביותר, ונשאלנו - "מי האוהד ריאל מדריד מס' 1 בישראל?". בן כרגיל, גונב את ההצגה, מדבר הרבה. השם 'ראול', הקעקועים של חתימות השחקנים, החולצות, הפגישות עם ראול, המשחקים בהם היה.

אבל אין לי ספק שאני האוהד מס' 1 בארץ. הכל משני. זה לא חומרי, זה ערכי. זה הלב שלך, זה חלק ממך. הקבוצה מקועקעת בי גם ללא קעקוע. אין לי במה להתבייש. המון חולצות של ראול, הרכב שלם מהעונה, ועוד המון פריטים, מוזיאון שלם בבית, ארכיון מטורף - ספרים ועיתונים, מעיפם ועוד. והייתי בדסימה, בניגוד לבן. אבל זה לא העניין. אני חיי את הקבוצה הזו 7\24 גם בזכות האתר, נושם אותה. לוקח ללב יותר מכולם, וגאה בזה. הכדורגל מחזיר אותי לילדות.

"אני רעב יותר מהזכייה הראשונה שלי בצ'מפיונס", אמר קרבחאל, וגם אני רעב. כאילו מעולם לא היינו בסרט הזה. נרגש כמו בפעם האחרונה. אחרי שהייתי בדסימה חשבתי שאהיה שפוי יותר, שמשהו בי יירגע. זה בדיוק להיפך. גם בלי להיות בקייב, לצערי - אני באמת שם, יותר מכל אחד אחר. סופר את הדקות והשניות ולא יודע מה לעשות עם עצמי עד לגמר. מדמיין בראש את רגעי הצ'מפיונס הקסומים שחווינו - מפדג'ה ב-1998, דרך ראול ב-2000, הוולה של זידאן ועד הקבוצה הגדולה הזו - ראמוס בדסימה, הבכי של פפה בפנדלים, הטירוף בקארדיף ושריקת הסיום - ועד לגמר לא יודע מה לעשות עם עצמי. כמעט מזיע בלי לרדת לגליץ' כמו ראמוס או לבעוט לשער כמו כריסטיאנו. אני מוכן, האם אתם מוכנים? אהבה, פתאום היא מתפרצת, כמו להבה. כמה אני רוצה את הגביע הזה, כמה. תעשו אותי שמח. APorLa13#.

 

 

 




תגובות