אני הייתי שם

דור רומנו, מדרידיסטה בכל רמ"ח איבריו, הגשים חלום וזכה להיות בגמר הדסימה, כשריאל מדריד הביסה 4:1 את אתלטיקו וזכתה בגביע האלופות העשירי. ארבע שנים(ופחות יומיים) אח"כ, לקראת גמר נוסף של ריאל וחלום על גביע רביעי מאז - הוא מציג בפניכם שוב את יומן המסע מליסבון. 'אני הייתי שם'.


כתב: דור רומנו | תאריך: 22/05/2018

"אני הייתי שם". ארבע שנים פחות יומיים עברו מאז שחזרתי מגמר ליגת האלופות. נחתתי פיזית, אבל לא באמת. שום דבר ממה שעברתי מאז לא השתווה לאותו רגע מדהים מהגמר בליסבון. תמיד אנחנו זורקים לאוויר 'הגשמתי חלום'. אבל כמה פעמים באמת 'הגשמתם חלום' במלוא מובן המילה? כמה פעמים במהלך החיים קורה לכם שהמציאות עולה על כל דמיון? דור רומנו, מנהל האתר שלכם זה עשור ובעיקר מדרידיסיטה מלידה - זכה להיות בגמר הגדול מכולם, כזה שאוהדים של הקבוצה 50 שנה לא זכו. החלום לראות את אליל נעורי, ראול, כובש שער בברנבאו ורץ ליציע בו אני יושב, מנשק את הטבעת והקהל שואג - לא התגשם. אבל גם לראות את ריאל זוכה בדסימה זה משהו, לא?

דקה 90 - כולי שבור, גמור. כמה תסריטים עולים בראש. למה זה קורה לי. עוזב את הכיסא שלי ומתחיל ללכת. כמו מוריניו סטייל אבל לא באמת כדי לצאת מהמגרש. המאבטח, מה הוא רוצה ממני, בא לי לעמוד פה. מפעיל את הסטופר בשעון אחרי שהכרוז אומר בקול 'Cinco minutos'. עוברות איזה שתיים וחצי דקות ואני מיואש. קרן של מודריץ'...

 

פרולוג. יום רביעי, 24.11.13, התארחנו, אוהדי ריאל מדריד, באולפן ערוץ הספורט במשחק זניח נגד גלטסראיי(4:1). בסיום, עבדכם הנאמן שאירגן את הקהילה - קיבל את 15 דק' התהילה שלו בראיון עם מודי.  'אליפות או ליגת האלופות?' - שאל. בתור אוהד ריאל מדריד, אין דבר כזה לבחור, אבל עניתי - 'אליפות ספרד זה נחמד, אבל אנחנו רוצים את הלה-דסימה'. מודי, במפתיע - לא ידע במה מדובר. - 'כן, גביע האלופות העשירי'.

קפצנו חמישה חודשים קדימה. גומלין 1/2 גמר ליגת האלופות - באיירן נגד ריאל. אנחנו יושבים במקלארנס כמה חבר'ה ולא מאמינים למראה עיננו. לא אלופת אירופה הגאה, לא הנאחס על אדמת גרמניה, לא הבטלנות הקבועה של ריאל במשחקי החוץ. אף-אחד לא יכל לעצור אותנו. זה נגמר ב-4:0 חלק ובמשחק הטוב ביותר שראיתי מריאל מדריד בימיי. כבר אחרי הגול השני של ראמוס העצום - מתחילים הדיבורים. 'אנחנו טסים לגמר', זרקנו כמה חבר'ה לאוויר, מי האמין שהחלום יקרום עור וגידים. למחרת הייתי לא רגוע. העיניים ברקו מאושר הניצחון אבל התחלתי במרתון שיחות טלפון על פרטנר אפשרי לגמר ליגת האלופות. אי-אפשר לחכות, המחירים בשמיים. בצהריים טלפנתי לגיסי דודי והחלטנו שהולכים לעשות טיול ענק כמו בימים הטובים. סגרנו הכל, המשימה הושלמה. אתה מתחיל להפיץ את הבשורות בהתרגשות, אבל עדיין לא באמת מאמין לזה. חתיכת היסטוריה. איקר הולך להניף את הגביע העשירי ואני אהיה שם? חלום...

 

יום חמישי: 22.5 - בדרך לליסבון עוצרים בברצלונה

"אתה עוד תגלה את העולם, אם תרצה או לא תרצה. יש עוד זמן להשתנות מהקצה אל הקצה"(גידי גוב, עניין של זמן)

קמתי מרוגש. בדקתי שהחולצה הקדושה  A Por La Decima איתי  - ויוצאים לדרך. 'קריאה אחרונה לנוסעים'. ההודעות בוואטספ זורמות גם בשעת בוקר מוקדמת. בינתיים פגשנו עוד אוהד. התנאים בטיסה - קלאסה, אפילו פרקים של רמזור. נחתנו לקונקשיין בברצלונה ובאקט ילדותי משהו צילמתי את מסי(הבובה) עם צעיף של ריאל מדריד. ב-12:45 שעון ספרד - נחתנו.

נהג מונית חוצפן דרש 25 יורו. עם אנגלית בסיסית הסתדרנו בסוף. קניון ארינה היה התחנה הראשונה. חבר טוב שאוהד בארסה קיבל ממני צ'ופר. ראיתי חולצות סטייל של Desigual - מעולה, אבל יקר. אכלנו במסעדת בשר עשירה המשכנו לטייל, ומייד 'חטפתי' עיתון של המארקה. בצד ימין ראיתי תמונה של ראול עם הכיתוב 12. ברור שהוא יהיה 'השחקן ה-12' יחד עם שאר אגדות העבר. מאז הספרדית, שנשמעת כל-כך טובה - בהחלט השתפרה.

הגנים הבהיים המהממים היו קרובים מאוד, וכמובן שצילמנו. ישראלי אחד ביקש עזרה לאחר שגנבו לו את הארנק והפספורט. היינו גבוליים על השעון אבל לקחנו אותו לתחנת המשטרה הקרובה. בהמשך הורדנו את התיק לאוטובוס עם הצפי להגיע לפורטוגל בערב. מלון ה-Tryp A Porto קרוב לשדה התעופה - מרחק הליכה ברגל - בינגו. 'ארוחת פועלים' בלית ברירה בשעות הערב רק פתחה לנו עוד יותר את התיאבון, לקראת הגמר. בלילה הסתובבנו ברחובות הסמוכים. כל רחוב נראה מעניין ומרתק. במלון שמנו לב לבריכת שחייה חמודה וגם פינת אינטרנט שימושית. נעדרתי ממסיבת סיום הקורס של החד"כ, אבל החברים הבינו..

 

יום שישי: 23.5: הפסטיבל

"הייתי נער בשכונה יפה. לכדורגל הייתה לי אהבה. הייתי רץ מבקיע בין החיבורים, ימי ילדות מאושרים"(אייל גולן, מלך המגרש).

מתחילים את הבוקר מוקדם עם מונית, וכאן זה לא כמו בארץ. אין צפצופים, אין קללות, הנסיעה רגועה. הם לא רבים על קליינטים. אבל בת'אכלס קימבנו משהו - ישראלי או לא? בדרך במעלי העיר רואים שלטים רבים לגמר וגם גשר עצום שיהיה מעין נקודה חשובה על המפה עבורינו - תחפשו בגוגל על גשר ה- Puente de Abril - גדול כמעט כמו הגשר המפורסם בסאן-פרנסיסקו. חבל שאי-אפשר ללכת עליו ברגל. המלון החדש מקבל אותנו לפי התוכנית רק בשעה 14:00 ויצאנו לטייל. וכמו תמיד בטיול הזה, שלא השקענו בו דקה מראש - כל אלתור היה בינגו. בקירבת המקום ראינו הרבה מרקטים, פאבים ומסעדות ממש קטנות ולא מעניינות, אבל בכל אחת מהן יש את השלט על הגמר כמובן.

קו 727 הביא אותנו למרכז העיר ובדרך חלפנו אפילו על פני ההתאחדות לכדורגל הפורטוגלי. פנינו ימינה ברחוב המרכזי. לפתע ראינו התקהלות של אנשים וזה הרגיש כמו.. המלון של ריאל מדריד! ה-Tivoly. ראיתי שם כלי תקשורת והתפניתי לראיון קצר שלא באמת קרה שאלתי את המאבטח ליתר ביטחון - "Jugadores del real madrid?", כן, אבל הם יוצאים לאימון רק בצהריים. המשכנו להתקדם. דודו כנראה משך אש בגלל הלוק עם השיער הארוך והזקן הלא מגולח, ובכל 5 מטר הציעו לנו חשיש ומשקפי שמש מכוערות. חנויות של מזכרות החלו להופיע גם כן וגם קיוסקים. באחד מהם ראיתי המון-המון קלפים, כמו סופרגול - ובתור אחד שהיה מטורף על העניין בתור ילד - הייתי בהלם. באמת שכמעט התפתתי. בינתיים התחדשתי במארקה, כרגיל.

ראינו מעלית מעניינת שמקפיצה אותך לגובה מטורף אבל התור היה מוגזם ו-ויתרנו. עוד נחזור לשם. בהמשך התקדמו וראינו חנות רשמית של גמר ליגת האלופות, וזה היה רק 'הפתיח' לקראת מה שעומד להיות. לא ידענו מה מצפה לנו בהמשך. עוד קודם נכנסתי לחנות עם הרבה דגלים ומזכרות של כריסטיאנו. ראיתי שם חולצות מזויפות טובות כמו פעם - הנרי, ואן-ניסטלרוי, שבצ'נקו, פיגו, זידאן בצרפת. אני התחדשתי כמובן באחת של ראול - 5 יורו, לא ניקח? כנראה שהרגשתי מה עומד לבוא...

פסטיבל גמר ליגת האלופות. מטר מהים המדהים, איזה נוף. רק השלט עם הדיוקן של ראול עשה לי צמרמורת. נכנסנו לאווירה. ילדים מקפיצים כדור ועושים טריקים לקול תשואות הקהל; טורניר פלייסטיישן(אבל זה של PES 2014, ואני כריש ב-2013); פעילויות לילדים כמו לפגוע במשקוף עם הכדור; מסך ענק שמקרין את כל הגמרים של ליגת האלופות מאז ומעולם; וגם גביע האלופות הרשמי מחכה לתמונה שלכם איתו. דודי נעלם לכמה דקות. פתאום הוא מראה לי במצלמה - 'תפסתי לך אותו, את הגביע'. אני רוצה שאיקר יניף אותו. נדחפנו בתור בשושו.  הנה התמונה שלי. גם דודי התלהב מהתמונה עם הגביע. בחנות הרשמית רציתי לקנות 10 גביעים ולהוסיף אותם למוזיאון שלי בחדר. אבל המחיר היה יקר, אז הסתפקתי באחד. עוד קניתי 2 דגלונים של הגמר וגם צעיף למזכרת. חששתי לקנות להרבה חברים - כדי לא לנחס. גם דודי התלהב וקנה לאחיין החמוד שלי חולצה של ריאל וגם צעיף. עובדים על הדור הבא כבר עכשיו. ליצור שושלת.. הלכנו קצת לים המרגיע ומזג האוויר המשך לתעתע. כל אוהד ריאל שראיתי - מייד צעקתי לו A Por La Decima. וכולם היו מבסוטים ומחוייכים. טוב לדעת שאנחנו באותו ראש.

ניסינו שוב את מזלינו ועברנו בדרך במלון של ריאל. הפעם ההתקהלות הייתה גדולה יותר והיו עוד אנשים, כולל אוהדים שרופים מספרד ששרו בטירוף. עמדתי על הגדר כמו האולטראסור אבל אין קול ואין עונה. הגענו למלון החדש - Opera Gale Hotel - שדי איכזב. דפקנו סטייק איכותי(פעמיים בשר ביום!) במסעדת Locanda Italiana וראינו הרבה אוהדי אתלטיקו בטירוף, שרים על האליפות ועל הגמר. לפני השינה הלכתי ללובי ונכנסתי לאתר הרשמי של ריאל. ראיתי את התמונה של ראול עם היירו וזידאן - גיבורי 2002 - ושוב הייתה לי צמרמורת. הערוץ הרשמי של ריאל במלון(איך קולטים אותו בארץ??) המשיך להיות כל הזמן ברקע. אני מתחיל להבין לקראת מה אני מגיע. עוד פחות מ-24 שעות... מחר היום הגדול!!

 

יום שבת: 24.5: גמר ליגת האלופות!

"הגעתי לכאן כדי לנצח. לא עברתי הכל כדי להפסיד"(סיוון, אין גבולות)

"אם היו לי מילים לתאר..אז לבטח הייתי אומר"...(קובי אפללו, יחידה שלי)

("It's my life', it's now or never" (Bon jovi, it's my life"

הגמר מדיר שינה מעיניי. קמתי ב-4 וחצי בלילה מההתרגשות וחזרתי לישון. אז תארו לכם מה יהיה במשחק. לקחנו את היום הזה באיזי. שילמנו על החדר כושר והבריכה. גם באימון העוצמתי הראתי ייצוגיות - עם הגופייה של ריאל. נרגענו בג'קוזי. בערך בשעה 12 כבר ראינו תכונה במלון, המדרידיסטאס יעשו את הדרך למגרש בשלב מוקדם. פתיחת השערים כידוע לנו היא רק ברבע לחמש - שלוש שעות לפני שריקת הפתיחה. עליתי להתארגן, הערוץ הרשמי היה פתוח ברקע ושוב שידר את הגמרים הישנים. עיר שלמה פשוט יוצאת מדעתה!! ראיונות עם ראול הגדול, פאקו חנטו,פרננדו היירו וגם אלפרדו די-סטפאנו. מי שהיה אחראי על חמשת גביעי אירופה הרצופים בשנות ה-50 - כבר מבוגר וזקן ויושב על כיסא גלגלים. אבל כשהוא מדבר על ריאל מדריד ההיא - רואים את הברק בעיניים שלו. ודי-סטפאנו לא אדם נעים הליכות במיוחד לפי מה שידוע לנו.

אכלנו צהריים קרוב למלון ודודי היה מבסוט מהמחירים - בירה ביורו, צלחת מפוצצת בחזה עוף. אחר-כך שנ"צ להורדת המתח. גם דודי, בן-אדם שעשה דבר או שניים בחייו -  טיולים בתאילנד ובהודו, והוא שייך לענף הכדורגל ואוהב את ריאל מדריד אבל לא פאנט כמוני - התחיל באמת להתרגש. השעון המעורר צילצל, הכרטיסים יצאו מהכספת. התכוננתי כאילו זה דייט עם הבחורה הכי יפה שראיתי - כל שיערה על הראש עמדה כמו שצריך עם הג'ל, הצעיף הסגול המפורסם שאני תמיד לוקח איתי נמצא עליי ולא הצעיף שקניתי לכבוד הגמר, והחולצה?, ניחשתם נכון. של ראול - חולצת בית של ליגת האלופות מעונת 2002/03 - טהורה, נקייה, מדהימה.  הבטתי הצידה ליד הסמל של גביע אירופה כשהכיתוב '9' מופיע. חייכתי. בסוף הערב זה יהיה הגביעי העשירי. 200 יורו לבזבוזים עליי בארנק ליתר ביטחון.

כבר לפני 16:00 הגענו למגרש. נרגענו בקניון הקרוב, קניון קולומבו שגם הוא היה מעוצב לקראת הגמר. פגשנו כמה אוהדים ישראליים, שתינו קפה, וזהו-זה - החלטתי שחייבים להיכנס, גם אם אני אהיה הראשון שם. מעבר לשאגות הקבועות של 'Hala Madrid' וההמנון החדש - 'A por La decima' - ראיתי עוד חבורת אוהדים. אמרתי להם יאללה, בואו נעשה תמונה. הם כל-כך התלהבו שלא רצו לתת לי ללכת. ממש הרגשתי מנהיג האולטראסור. כולם 'ברעל' , כולם 'חולים' בטירוף כמוני.

הדוכנים לקראת הגמר הפעם לא עניינו אותי - נכנסים! להפתעתי הרבה, אני רואה שקיבלתי כרטיס ליציע של אוהדי אתלטיקו מדריד(החלפתי עם אוהדי אתלטיקו שקיבלו כרטיסים ליציע של ריאל). הסוכן הנוכל עוד ישלם על כך והרבה(למעשה, קיבלתי החזר של 50% מעלות הכרטיס, שעלה 1150 יורו). השמש סינוורה והפריעה לתמונות מהמגרש המפואר והיפה הזה. לאט-לאט אוהדים התחילו להגיע. המסך הענק הקרין קטעי וידאו נדירים של אגדות עבר מליגת האלופות, וגם את הגמרים. כמובן שאני התעמקתי בעיקר בגמרים של 2000 ו-2002. ראול דוהר חצי מגרש, עוקף את קניזארס וכובש את ה-3:0 ומוריד את החולצה מתחתיה הוא לובש גופיה לכבוד בנו; הוולה המדהים של זידאן וכן-הלאה. 

הזמן טס כשנהנים. לאט-לאט אנחנו מבחינים שהאוטובוס של ריאל מדריד הגיע. וגם של אתלטיקו שבאו לתת בראש. הם לא רגילים למעמד, הם לא שבעים, הם תמיד מעודדים ומדובר באחד מהקהלים הטובים באירופה, יחד עם ליברפול ודורטמונד. אבל הקהל לא מנצח משחקים וכריסטיאנו ובייל לא אמורים להתרגש. המגרש נפלא אגב, אם לא אמרתי. בנפיקה קבוצה 'קטנה מידי' בשביל מגרש כזה.

הטקס והקרנבל שהיו לפני המשחק לא דומים. לשום דבר אחר. עוד לפני שהתנגן ההמנון המצמרר של המפעל - כבר אפשר להבין מהי ליגת האלופות. לואיס פיגו הגדול שקיבל עידוד מאסיבי מאוהדי ריאל 'פיגו, פיגו, פיגו' - הביא את הגביע למרכז המגרש. על המופע הנהדר של הרקדניות ומי לא - כבר דיברנו, אבל המופע האמיתי הוא על כר הדשא. השחקנים כבר מתחממים. דודו התלהב שהוא תפס את ראמוס בשיאו עם המצלמה. 'בטוח אני אוכל למכור לו את התמונה הזו', חשב לעצמו. אחר-כך הגיע החיבוק המסרותי עם סאן-איקר. שיהיה לנו בהצלחה!

מתחיל המשחק. אלה הולכות להיות 90 דקות קשות. אני לא אוהד נייטראלי, זה הכל בשבילי. יש את הלחץ שאחרי הפסטיבל ישכחו לשחק. הרי אתלטיקו רעבה וקבוצה נהדרת שעשתה לנו צרות. ואני עוד מחכה לסגירת המעגל איתה. וזה לא משנה אם דייגו קוסטה מוחלף אחרי 8 דקות. גם לנו יש חולשות - היעדרותו של אלונסו גרמה לאנצ'לוטי לנדודי שינה וקדירה היה זה שנזרק למערכה והתברר כחיסרון מספרי כבר משריקת הפתיחה, שלא נדבר על בנזמה שלא נגע בכדור ואפילו לא הועיל בטובו לעשות לחץ על הבלם. ריאל מניעה כדור בלי סוף אבל אין מצבים. כריסטיאנו לא מורגש. מודריץ', קרבחאל וראמוס מאוד רוצים. בערך אחרי חצי שעה, אתלטיקו עושה טעות. מסירה איומה של גאבי והכדור מגיע לבייל שרץ, רץ, רץ. נו, תבעט!!! בייל עבר עוד שחקן ורשם החמצה מזעזעת. וואו, כמה קיללתי אותו, בכל שפה. לא יהיו עוד הרבה מצבים כאלה. שחקן של מאה מליון יורו! בשביל זה הביאו אותך!

בדקה ה-36 אתלטיקו כבשה וחרב עליי עולמי. איקר, המנייה הכי בטובה - מפשל דווקא בגמר. הרגשתי שזה לא היום שלנו, שמשהו חסר בריאל, שזה גמר שכל הדברים המוזרים קורים בו. ושהכל הולך הפוך - אז אתלטיקו, הלוזרית הנצחית - תהיה עם ידה על העליונה? אתלטיקו תהרוג את השעון, תיארתי לעצמי. ניסיתי להתעודד מידי פעם עם השירים של הקהל של ריאל מצד ימין - אבל האנשים היו לחוצים.  רק ה-'Hasta el final Vamos Real', כמו השלט הענק שהכינו האוהדים - הוציא אותי מהבאסה.

במחצית ניסיתי לשאנות פאזה, אבל הייתי חיוור. אנצ'לוטי עשה את החילופים הנכונים - מרסלו ואיסקו. ריאל השתפרה אבל זה רחוק מהציפיות שלנו. היו רק חצאי מצבים - איסקו, רונאלדו שפיספס נגיחה של ראמוס, בייל שוב(!) וגם כדורי רוחב מאוד מסוכנים. בשלב מסוים אפילו דודי איבד את שלוותו והחל לקלל יחד איתי. 'נו, תנו לנו את זה כבר, כוס ראבאק ערס!!!' הבחור היה בטירוף. 'די-מאריה - אזקיירדה! בייל! איחו דה-פוטה' צעקתי כל הזמן. ספרדיה שמנמנה שישבה מתחתי הצדיקה אותי בכל תנועת גוף.

"אני בטוח שאם יהיו עוד כמה דקות אנחנו יכולים לא רק להבקיע אלא גם לנצח. אנחנו ממש יושבים להם על השער", דודו צועק ומנסה להרגיע , אבל לשווא. זו הבעיה - שאין. הזמן הולך ואוזל. וזה בורח לנו! המשחק טס ובניגוד למאמר הקלישאה. אשכרה עברו 90 דקות וריאל כמעט לא עשתה  דבר. ציפיתי לראות קבוצה שטורפת את הדשא ובאה עם רעל בעיניים כדי לעשות היסטוריה. אני בטוח שאם אני הייתי על הדשא הייתי רץ כמו מטורף. כמו במשחק האליפות של הפועל בטדי לפני 4 שנים, התחלתי עם ה-SMS לאמא 'שום דבר לא הולך, אני לא אשכח להם את זה בחיים(איך שהם ביאסו אותי'). היא אומרת לי 'תאמין'. נו טוב, מה היא יכולה להגיד?

דקה 90 - כולי שבור, גמור. כמה תסריטים עולים בראש. למה זה קורה לי. זו לא השנה שלי. כל המסע היה לחינם. זה לא עוד הפסד, לעזאזל, הפסד שייזכר לדיראון עולם. אבל לא אני הנאחס. היו לפחות עוד 4 אוהדים שרופים של ריאל שטסו למשחק והם מהפורום. עוזב את הכיסא שלי ומתחיל ללכת. כמו מוריניו סטייל אבל לא באמת כדי לצאת מהמגרש. המאבטח, מה הוא רוצה ממני, בא לי לעמוד פה. מפעיל את הסטופר בשעון אחרי שהכרוז אומר בקול 'Cinco minutos'. עוברות איזה שתיים וחצי דקות ואני מיואש. קרן של מודריץ'...

הסתכלתי על המהלך רק בחצי עין, לדעתי אפילו דמעה אחת ירדה. אני זוכר במטושטש איך ראיתי את היד הארוכה של קורטואה סוגרת כמעט את כל השער, הכדור ירד ועלה, נשאר רווח של סנטימטרף וראמוס המלך תקע את הכדור בדיוק ברווח. שאגה אדירה של האיצטדיון. 1:1!!! סרחיו ראמוס הגדול עושה את זה. בייל ורונאלדו נוטרלו במהלך, ראמוס נגח בעוצמה ובסיבבוב במצב קשה, שער מושלם. מאניה-דיפרסיה. אין דברים כאלה!!!

בכיתי כמו ילד. אתם מכירים אותי, אני בן-אדם של אמוציות ותשוקה והכדורגל חשוב לי במיוחד, הוא מחבר ביני לבין הילדות. דור הוא ריאל מדריד וריאל מדריד היא ראול.  זה לא היה עוד בכי. בחיים לא בכיתי ככה. בהתחלה עוד הסתרתי עם הצעיף של ריאל וכיסיתי את העיניים, אבל אחר-כך הבנתי שלא אכפת לי.  דודו תיעד את הרגע המקסים הזה עם המצלמה, ואוהד שישב ליד השמנמנה שהזכרתי ממוקדם - החליט שהוא חייב תמונה איתי, ונענתי בחיוך. כמה רציתי את זה, כמה אני אוהב אותם, איזה סיום, עשיתי היסטוריה! אף-אחד לא היה יכול לכתוב תסריט יותר טוב מזה. כן, מבחינתי באותו רגע אפשר היה לשרוק לסיום ולוותר על ההארכה. ראמוס מניף את הגביע. השערים של בייל(כמעט התחלק מרוב שרץ בטירוף), מרסלו(ריגש עם הדמעות) ורונאלדו(קצת הגזים עם החגיגה המופרזת) - היו בכלל לא רלוונטים. אני זוכר קצת את תנועות הידיים של פלורנטינו פרז, את הטירוף של אלונסו על אזרחי ביציע. לה-דסימה, לה-דסימה, לה-דסימה!!!!

לא צילמתי שום סרטון אחרי הגול של ראמוס. אפילו לא תמונה. קפאתי, לא הייתי מסוגל. רציתי 'ליהנות מהרגע'. לא הכל צריך לתעד. היו מליון תמונות בכל האתרים. לא משנה כמה כתבתי על אותו רגע וכמה עוד אכתוב - זה לא יספיק כדי לתאר את מה שעבר עליי. הרגע הזה שאתה מבין שריאל אלופת אירופה..'אם היו לי מילים לתאר - אז לבטח הייתי אומר'... את הענקת הגביע ממש לא ראיתי. גמר ליגת האלופות? ההנפה הייתה נראית כאילו זה הסלון של לוזון ומכבי פ"ת זכתה בגמר גביע הטוטו. היה חסר השיר שמזוהה כל-כך עם התארים - We are the champions, אבל גם ההמנון של ריאל, בו זייפתי כהוגן אבל ידעתי את כל המילים - הספיק גם הספיק. אבל בעצם זה כל-כך לא משנה...

תגובה אחת מתוך עשרות שקיבלתי אצטט כאן. חבר מהקורס של החדר-כושר. "אתה לא מבין כמה אני מקנא בך. איזה גמר ענק. הלב שלי דופק. שמע, לא יכולת לקבל גמר יותר טוב מזה. חוויה לכל החיים". כל החברים אמרו שהם חשבו עליי באותו הרגע ושמחו בשמחתי, גם אלה שלא קשורים לענף. ואלה שלא קשורים לענף? הם הפסידו בענק.  אי-אפשר שלא להזכיר: יש כל-כך הרבה פעמים בעונה שאתה מתפלל שהכדור יכנס בדקה האחרונה במצב של שיוויון - והקבוצה שלך תנצח. ממשחק ליגה זוטר ועד גמר ליגת האלופות. רוב הפעמים זה לא קורה. הפעם זה קרה, ובגדול. כנראה שאלוהים כן אוהב אותי, לפחות קצת. דודי המצחיק הלך לחפש אותי וחשב שהעזתי לצאת מהמגרש. 'אתה טמבל? ברור שנשארתי! האללה מדריד!' צעקתי, והוא יחד איתי.

נשארנו הרבה זמן במגרש, דודו אפילו למד כמה שירים. תיענדו עוד תמונות מהנפת הגביע. דודי הצליח יותר עם המצלמה הטובה שלו. נשמנו את הדקות האחרונות מאותו גמר נפלא שלא יחזור לעולם ולא ישכח לעולם. שחקני ריאל עשו פאסיו לסימאונה וקבוצתו שבאמת נתנו מאבק ענק. גם אני ראיתי אוהדי אתלטיקו בקניון קולומבו, שם אכלנו ארוחת ערב, ואמרתי להם - 'גראנדה אקיפו, גראנדה טמפורדה'. לא היו מוניות, חיפשנו במשך שעתיים. הקפנו את האיזור לאורכו ורוחבו. אין דבר. בכל-מקרה לא הייתי מצליח להירדם באותו לילה. הגענו למלון לקראת 3 לפנות בוקר, ותעשו חשבון פשוט כמה זמן עבר מהגמר(בפורטוגל הרי מורידים שעתיים, והמשחק התחיל ב-19:45 שעון מקומי). עוד קצת מערוץ הטלוויזיה הרשמי, ובעיקר מקלחת ארוכה ואנחת רווחה ענקית שהשתחררה...עכשיו אפשר באמת ליהנות...

 

יום ראשון: 25.5: אפטר פארטי

We are the Champions

קמתי ב-4 וחצי בלילה, קצת מזיע, תהיתי אם הכל היה חלום והגמר ייערך בעצם היום. נכנסתי לאינטרנט דרך הטלפון ונרגעתי. זה שלנו. הדבר הגדול מאחורינו, המטרה לשמה חסכנו ושברנו תוכנית חיסכון - הושלמה בהצלחה -V, ואפשר באמת ליהנות. מנסה לענות לכולם בוואטספ בכמה דקות ה-Wifi שהיו לי, אבל לא מצליח. יותר הודעות מאשר ביום-הולדת.

ועכשיו הגיע זמן 'המזכרות': נתחיל עם עיתון מקומי, בהמשך תמונה מרגשת שלי מחזיק עם הצעיף את תמונת שער המארקה עם ראמוס כשכתוב 'לה-דסימה'. את החיוך הדבילי שלי מהפנים היה פשוט בלתי-אפשרי להוריד. חשבנו על לחזור לקניון - קולומבו, ופשוט אמרנו לנהג מונית את שם האצטדיון - אסטדיו דה-לוז. אוהדים המשיכו להגיע עם חולצת הגמר. דודי קנה קצת שטויות לילדודס בינתיים. יצאנו רגע החוצה כדי שדודו יעשן(הפסקת סיגריה - טייק 200 בערך) - ופתאום הבחנו במשה פרימו הגדול, ציון 3. 'פרימו, היית בגמר יא כריש?' - 'לא, באתי היום', הוא ענה וניסה להצחיק. אחר-כך זרקתי לו  משפט על מכבי וזהבי, האובססיה שלו. הוא אמר שבתוכנית מגזימים אבל מכבי באמת תלותית בו בצורה מוגזמת, וסיפר שהוא כל שנה נוסע לגמר. אחר-כך סיפרתי לו שאני אוהד הפועל בכדורגל ודודי העדיף לא לחשוף את אהדתו למכבי נתניה, כי אחרת הדו-שיח לא היה נגמר. בקיצור, התחדשתי במליון מארקה בערך והתלהבתי ממוסף הספורט הענק(מעל 80 עמודים).

המשכנו ברוח השטות למשחק באולינג רציני. בסוף דודו ניצח למרות ה-90 נק' שלי. קצת מרגיש כמו אתלטיקו. זה היה אחלה מקום של 'משחקי מזל' ושרפנו שם קרוב לשעה בשקט. דרך אגב, התמונה עם העיתון - מעולם לא נהנתי כל-כך לקרוא עיתון ככה. קראתי הכל פעמיים, כמעט שלוש. כשחזרנו למלון הלכנו להשכיר אופניים כמו שתיכננו בבוקר, ובאמת היה מרשים. איזו טיילת יפה. איזה מזג אוויר, איזה שקט. ראינו כמה מסעדות אופציונאליות לקראת הערב, ולא ציפינו לשוד שמחכה בערב. מסעדת Las Brasitas - אל תבואו.

בחדר, כמו שאמרנו - הטלוויזיה תמיד פתוחה על הערוץ הנכון של ריאל. ראול כבר דאג לברך באינסטגרם על הזכייה בליגת האלופות והצטלם עם השחקנים שהעלו  מיליון תמונות. חשבתי לכתוב כמה שורות בקטנה בפורום אבל לא הייתי מסוגל, זה היה גדול עליי. חזרנו בדיוק בזמן למלון - בשירת ה-We are the champions בחגיגות הזכייה בברנבאו. איזו הפקת ענק, אין דברים כאלה. שוב מוכיח עד כמה המועדון הזה הוא מס' 1 בעולם. צבט לי קצת לא להיות שם, אבל באמת שהייתי בדבר האמיתי, ולא נורא - כל הטיול הזה הוא כיף אחד גדול וצריך קצת לגוון מהכדורגל. אופ"א אגב כבר קיפלה את פסטיבל הגמר - נגמר. החגיגות -ממש לא...

 

יום שני: 26.5: סיבוב פרידה ארוך

"קום תהיה כל מה שבא לך"(שלמה ארצי, מלך העולם)

יום שני הוא היום המלא האחרון למסע הנפלא בפורטוגל בעקבות ריאל מדריד והדסימה. נמאס ממה שראינו כבר - קניונים, בריכה וחדר כושר. יאללה לזוז. יאללה 'נזרום', שוב, בלי תכנון. והאינטואיציות לא איכזבו. יצאנו לדרך שוב למרכז העיר ובדרך פנינו ברחוב אחר שלא ביקרנו בו. מעין שוק קטן כזה. מזכרות, חולצות מזויפות של כריסטיאנו וגם חנות בגדים אחת לא רעה בכלל. עשינו קנייה לא רעה.  המשכנו לטייל והחלטנו שהגיע זמן טוב לסייר במעלית הגדולה Elvador de Santa Justa. התור רק היה נראה מאיים ואחרי פחות מרבע שעה עלינו למעלה. נוף מדהים המשקיף על כל העיר, אוויר מצוין, וממשיכים הלאה. זה באמת היה עוד כלום.

ראינו מכונית אחת חונה בחוץ עם כיתוב להשכרת רכב, משהו שפינטזנו עליו מהרגע הראשון. הפורטוגזים הוכיחו שוב בפעם המי-יודע כמה איזה ג'נטלמנים הם, כשמקומי עשה לנו טובה אדירה! ביקשתי ממנו שיתקשר למספר שכתוב על האוטו, יגיד באיזה רחוב אנחנו וישאל איפה המשרדים להשכרת רכב. מתברר שהרחוב Madalenas היה בסה"כ 5 דקות הליכה. הפקדנו בידיה עירבון של הרבה יורו וזה היה שווה. לקחנו את המכונית ב-13:20 והיא פירגנה לנו בעשר דקות מתנה ואמרה לנו לחזור ב-14:30.

דודי נהג בהתחלה, בעיקר ברחובות הקטנים כשהיה צפוף. לפני ששילמנו על אוטו, הבטחתי ועכשיו קיימתי - מזרחית בראבאק באוטו, רק חבל שלא היה לו סאן-רוף. עומר אדם, ליאור נרקיסף אתניקס ועוד, כל הפלייסלייט המזרחי בשיאו. התחלפנו והרבצתי גז. האוטו מגיע עד 85 והצלחתי בירידה להגיע ל-87. נסענו הרבה וראינו נוף מדהים. בצד שמאל ראינו שוטרים ואני ודודו נפנפו להם לשלום. לאחר-מכן הגענו דרומית לליסבון - Carcavelos, כך נראה המקום, הסביר לנו אחד הזקנים משם. עצרנו לכמה דקות ואז החלפנו.

מפרססים ואז..השוטרים הגיעו. מזל שהחלפנו. הם רוצים פספורט - ואין לנו. ביקשו רישיון - והוא נמצא אצל הבחורה מהשכרת הרכב. לא היה עלינו שום דבר שמראה מי אנחנו. ניסיתי להסביר להם באנגלית את המצב - אבל הם לא הקשיבו ועיכבו אותנו כמה דקות. היינו מאוד גבוליים עם הזמן. השוטרים התקשרו לבחורה ההיא שאמרה להם שבהחלט דור ודודו השכירו ממנה רכב, ויצאנו לדרך חזרה די משועשים. איחרנו, אבל הבחורה הפגינה התנהגות אירופאית כמצופה ממנה ולא דרשה מאיתנו תשלום נוסף, 'קנס' על האיחור. את המצווה שלנו עשינו אחר-כך כשמצאנו ארנק עם ויזה בינלאומית והחזרנו אותו לתחנת המשטרה הקרובה. אחר-כך שוב נפלנו על מסעדה בינונית.

במלון עצמו  החלטנו שמתאים לנו עוד סיבוב של חדר כושר,בריכה, ג'קוזי וסאונה. קצת בריכות, קצת תחרות 5 מ-5 בזריקות עם כדור בים(ממש זינוקים כמו קסיאס), ובעיקר כיף. בלובי אגב קראתי כמה דקות על הפועל ת"א וברקוביץ', והבנתי כמה יהיה קשה לעשות את המעבר מגמר ליגת האלופות למשחק של הפועל. מהטופ של הכדורגל לליגה השישית(הכי גרועה) באירופה וחזרה לטיול - בזמן הבריכה התחלנו לחשוב. מתחילים לעכל שכל הטוב הזה עומד להיגמר. אבל הגביע העשירי ו/או בעיקר החוויה - תמיד תישאר...

 

יום שלישי 27.5: יום באוויר - הפרידה

"לכל סיום יש התחלה חדשה וכל דרך היא קשה"(בנזין, התחלה חדשה).

רוב התיקים כבר היו ארוזים. הטיסה עצמה יוצאת לדרך ב-13:30. אוכל זריז, דודי חייך בראבאק עם הכפכף, המכנס הקצר והסיגריה והקפה בבוקר כפי שלא חייך מעולם בטיול - ואז יצאנו. שדה התעופה הפורטוגלי ממש לא הרשים אותנו. והחנות שדרשה 150 יורו על החולצה של כריסטיאנו - מוגזם. השחקנים הצעירים של בנפיקה ליסבון גם היו שם, מדוגמים. אוכל לציפורים היה בטיסה אבל עברה חלק. הקונקשיין בציריך היה משעמם. מרחוק ראינו עד כמה שוויץ יפה וירוקה וצילמנו רק שתיים-שלוש תמונות בגלל עייפות החומר ולו"ז צפוף מאוד של הטיסות - פשוט לא היה לנו זמן לטיול קטן אפילו.  כשחיפשנו את הצ'ק-אין, שהיה לא כל-כך ברור הפעם - מתוך הרגל כבר המשכתי 'לדבר ספרדית' ואמרתי 'פוקיטו אינגלס' וגם 'גרסיאס', והם לא הבינו. חנות ספורט הפעם לא הייתה, אבל חנות של שוקולד - בהחלט כן. בתור אחד שממש לא מבין בזה - בחרתי מה שהיה נראה לי מיוחד ממבט ראשון, ושההורים יתמודדו. 

נפלנו לחטא הברגרקינג ודודו היה מבסוט. בלית ברירה. גם בהמשך הייתה לו אחלה של פינת עישון, מקום להטעין את הטלפון. איכשהו הצלחנו להעביר חמש שעות בשדה התעופה הזה, עד הטיסה. הגעגועים של דודו לשני הקטנטנים כבר היו גדולים מאוד, וגם אני רציתי להגיע כבר הביתה. 

בשעה 03:30 שעון ישראל נחתנו חזרה בארץ הקודש. פרקנו את המזוודות.  אבל להגיד לכם שהצלחתי לישון אחר-כך? לא ממש. דודו חזר בהמשך היום למושב בני-יהודה כדי להתאחד עם אחותי(בדיוק באותו יום חגגה יום-הולדת) וילדיו המקסימים שמאוד התגעגעו אליו. פיזית אני כאן, ליבי עדיין שם. עדיין לא באמת התאקלמתי. קם בבוקר ושואל את עצמי - 'מה אני עושה פה?'. מופתע שבמקום ללכת ברחובות פורטוגל אני עושה שוב את בן-יהודה-בוגרשוב-הירקון. ועכשיו, מאי 2018 - אנחנו חולמים על עוד גביע. הגביע עם האזניים הגדולות. שלישי ברציפות, וה-13 בסה"כ. איך אני לא טס לגמר, איך? #APorLa13!




תגובות