חלום הקלאסיקו

דור רומנו כבר היה בדסימה אבל הטירוף לא מרפה. הוא ניסה להשתלט על הידיים הרועדות רגע לפני שהוא ממריא להגשים את החלום הבא - הקלאסיקו. ההגדרה המלאה לקלאסיקו, פתרונות טקטיים לזיזו ובעיקר בקשה למתנה גדולה ליום-הולדת 25: זה חייב להיות הפיניש של ריאל מדריד לשנת 2017 הנפלאה. תנו לנו את זה


כתב: דור רומנו | תאריך: 17/12/2017

ביום שבת בערב זה קרה, כצפוי. ריאל מדריד סימנה V על המונדיאליטו עם 1:0 קשה על גרמיו, במשחק שמסמל את העונה הזו - הגולים הם כמו ניתוח קיסרי. האמת שהיה קשה להתרגש יותר מדי. כן, הנפת גביע, כן, עוד תואר, אבל הראש במקום אחר - הראש בקלאסיקו. ריאל זכתה בתואר החמישי שלה בשנת 2017 - השנה הקאלנדרית הטובה ביותר בהיסטוריה של המועדון, וסרחיו ראמוס וכריסטיאנו כבר זקוקים לארון תארים חדש. ועכשיו רק חסר פינאללה ראוי לשנה קסומה כזו. והפינאללה לשנת 2017 חייב להיות ניצחון על בארסה בקלאסיקו בברנבאו.

הפוסט הבא לא יביא הברקה טקטית כמו קאפלו. הוא לא יגלה לכם משהו שלא ידעתם על הקלאסיקו. זו הדרך להשתלט על הידיים הרועדות לקראת המשחק, שאמנם ייערך בשבת - אבל הטיסה שלי היא כבר בשלישי. כן, אני הולך להגשים חלום. קשה לחדש לקראת הקלאסיקו. נראה שהכל כבר נאמר, ומצד שני הוא מצליח לרגש בכל פעם מחדש. ובכל-זאת, בעולם בו אנשים מחפשים הגדרות, אני אחזור ברשותכם על (חלק מ)ההגדרה שחיברתי לקלאסיקו, הגדרה מתוך 'מילון הכדורגל השלם' ע"ש דור רומנו:

 'הקלאסיקו הוא המשחק הגדול בעולם חוץ מגמר ליגת האלופות. משחק בו לא משנה המיקום בטבלה או מומנטום. כזה המגלם בתוכות יריבות ארוכת שנים, מלאת ניגודים היסטוריים. משחק שהוא הרבה יותר מ-3 נק'. בעבר זה היה קורה פעמיים בשנה, אבל מאז ריאל מדריד וברצלונה התעמתו שוב ושוב ושוב על כל התארים. כששתי הקבוצות יצעדו אט-אט לעבר כר הדשא, תמיד בגאווה ועם ראש מורם, והשחקנים יחלפו זה על פני זה, ילחצו ידיים וישלחו חיוך קטן - הנשימה שוב תעצור, הדופק יהיה מהיר וכך לחץ הדם, לא לבעלי לב חלש. ומייד עם השריקה - מלחמת עולם. כל אוהד כדורגל מחסיר פעימה, הנשימה נאתקת, כל אחד ואחת חייבים לקחת צד. גם הכוסיות באינסטגרם ובחדר כושר'.

האמת שאני סופר לאחור כבר חמישה חודשים, והנה - זה קורה, ממשמש ובא, מחרתיים עולה על המטוס. מאז אמצע יולי, שתי דקות בערך אחרי הגרלת המשחקים ביום שישי הקיצי ההוא - סגרתי את הדיל - הכל קיבל משמעות משנית. המילה הזו 'קלאסיקו' ניחמה אותי תמיד. הייתה המילה הנרדפת, השם האמצעי שלי. הרבה אנשים שמעו על החלום שיהפוך למציאות. בימים רעים ורגעים עצובים או פחות טובים, אחרי משחקים כושלים - זו הייתה סיבה לחייך. בהליכות בים, בריצות בכדורגל, באימונים בחדר כושר, בלימודים. רק מתאר את עצמי עולה בכותלי הברנבאו ותופס את המקום במגרש לקראת משחק החשוב מכל - ויש דקה של פריז: צמרמורת כזו.

הייתי כבר במשחק ליגה בברנבאו לפני 4 שנים, בדרבי נגד אתלטיקו, וארון התארים התעצם מאז - כן, תמונה עדכנית מהמקדש עם כל החברים החדשים(גביעי אירופה) - בהחלט מתבקשת. שמעתי את ההמנון המרגש של הצ'מפיונס בברנבאו. הייתי בחצי הגמר נגד אתלטיקו אשתקד, והרגע היפה בחיי היה כשראמוס נגח את השיוויון בדסימה. אין כמו גמר ליגת האלופות, אבל קלאסיקו הוא משהו אחר. כל אחד חייב לקחת צד. אם הלחץ היה מתגבר כשאני מתכונן למשחק בבית או גג צופה בפרהסיה במפגש של 100-200 אוהדים בפאב, מה יהיה בברנבאו, הא?

גילוי נאות: בשנים האלה לא רווינו נחת בקלאסיקוס, כבר הרבה זמן שזה לא קרה. נוח להם להתמודד איתנו, וגם בתקופת הגלאקטיקוס בארסה ידעה לחלץ את התוצאות הנחוצות. הייתי בסה"כ ילד בן שנתיים כשאיבן באם-באם זאמורנו ריסק את בארסה בברנבאו עם השלושער ההוא, מאניטה לפנתיאון, שנה אחת בלבד אחרי היום השחור ההוא בקאמפ-נואו. צפיתי בסרטונים ואפשר רק לקנא בכל אוהד ואוהד שהיה שם בערב הזה ב-1994/95. הברנבאו עף באוויר כמו שלא עף מעולם. וכן, איך לא - גם הצמד וה-'ששש' של ראול בקאמפ-נואו. אני מחכה לעדכון גירסה של כריסטיאנו עם ה-'Calma, Calma'.

המשחקים האלה שווים היסטוריה ותוכנית בפני עצמה, ללא ספק. כל קלאסיקו נראה כמו תחנת מעבר ויום מרכזי בעונה של כל אחת - גם של ריאל מדריד וגם של ברצלונה. והקלאסיקו האחרון בליגה היה משחק מטורף שמשקף את הקלאסיקוס - אין גבול לדרמה ולדמיון. כדורגל כזה לא תמצאו בשום מקום אחר. המשחק נערך בערב יום הזיכרון ואין אוהד כדורגל שלא התארגן על צפייה באינטרנט. ישבתי אצל חבר טוב בפ"ת, והשידור נתקע לקראת הסוף. זו הייתה הפעם הראשונה שהיה שימוש מועיל לקבוצה הלא-מועילה של המדרידיסטאס בוואסטפ, שמונה למעלה מ-200 איש. אבל מעבר לכך, המשחק הזה סימל הרבה מבחינת ריאל מדריד:

ראשית, אף קבוצה בעולם לא הייתה מנסה בכל הכוח להשיג את שער הניצחון כשהיא בעשרה שחקנים. אבל ריאל מדריד לא הסתפקה ב-2:2 שאירגן המחליף חאמס, וספגה את שער הניצחון ממסי בצורה אכזרית. אפשר היה להתרגז על חוסר האחריות והטיפשות, אבל זוהי מהות המדרידיסימו. מעבר לכך, ריאל הפגינה אופי ולא נתנה למשחק לגמור אותה מנטאלית. האליפות לא הלכה לאיבוד. ריאל ניצחה בכל ששת משחקי הליגה הבאים וזכתה גם בצ'מפיונס. בנוסף, ריאל לא הייתה טובה. באופן מפתיע דווקא בברנבאו היא כושלת נגד בארסה שוב ושוב ושוב, ואנחנו לא רוצים להזכיר את המשחק של בניטס. ריאל משחקת פתוח בבית, ללא מחוייבות. קאסמירו התקשה לשמור על מסי גם בגלל הכרטיס הצהוב. מסי הרגיש מאוד בנוח ובארסה גם ללא ניימאר הגיעה להמון מצבי הבקעה.

ריאל צריכה ללמוד מכשלונות העבר. בברנבאו חייבים לנצח, אבל ריאל צריכה לשחק חכם. להצמיד שומר אישי למסי, לדאוג למשחק הגנה חכם יותר ולא להשתולל. בין-כה יש לנו שני מגנים תוקפים. החשש הגדול שלי הוא שהכושר הטוב של בייל יחסית יגרום לזיזו לנטוש את מערך היהלום. לא, זה לא הזמן לשחקן התקפה נוסף, לא במשחק הזה. אם בנזמה הוא טאבו בהרכב לכל החיים - אז שבייל ימתין על הספסל יחד עם אסנסיו.

הטיול עוד לא התחיל והיו פאנצ'רים בדרך. בידיוק כמו העונה הזו של ריאל מדריד שהאפירה המון מאז הימים הכיפיים בחודש אוגוסט. ריאל נפלה אינסוף 'בקטנות', לא הייתה קילרית מספיק ולא יכולתי להאמין בחלומות הכי שחורים שלי - שריאל תפגר בפער אסטרונומי כזה, בטח לא אחרי הסופר-קופה בקיץ(תזכורת: ניצחון מוחץ בקאמפ-נואו למרות השיפוט המחפיר, ובברנבאו אפילו פיקה נכנע 'אני מרגיש נחות מהם'). ובחזרה אליי - לא ביטחנו את הטיסה, מועד המשחק נדחה ושילמנו על כך בכיס. 

בשנה שעברה לא ניצחנו את בארסה בליגה. וזיזו הפתיע עם 2:1 בקאמפ-נואו כשהפער בצמרת היה עצום. כלומר אין ספק שזה היה ניצחון חשוב של אופי ושם הונחו 'היסודות של ה-UnDecima' כמו שנהגתי לומר, אבל זה לא מספיק. וכך יוצא שלמעט ה-3:1 הגדול עם אנצ'לוטי בבכורה של ה-M-S-N - ריאל לא מצליחה לנצח את בארסה במשחקים חשובים. צריך ללכת אחורה בזמן עד לשער האליפות של כריסטיאנו, וזה יותר מדי. והנה זה בא: משחק מאני-טיים, צ'אנס אחרון אמיתי לחזור למאבק האליפות. אנחנו קבוצה טובה יותר, אני עדיין עומד על זה למרות שמסי בלתי-ניתן לעצירה, ובקלאסיקו כולם נותנים את התחת. תעלו לכר הדשא ותיתנו את הכל, בבקשה. מודריץ' בכושר טוב, ואראן חשוב בזכות המהירות האדירה שלו וגם המגנים מראים שיפור. ואצל ראמוס זה או סקנדל או פסטיבל - או אדום או גול בדקה ה-90.

ושכחנו מישהו, נו, ההוא, השחקן של הגמרים. זה שאיכזב בליגה בלי סוף אבל לאט-לאט מתחיל ליישר את הסטט'. כריסטיאנו כבש בארבעת המשחקים האחרונים ואחרי שזכה בכדור הזהב הוא הרבה יותר שליו ושקט. הוא כבר התחיל במלחמה הפסיכולוגית כשאמר - "אני אשמח אם בארסה תעשה לנו פאסיו, זה יהיה נחמד". בראשינו אנחנו עדיין רואים אותו מסבסב את פיקה ושולח בעיטה מסובבת לחיבורים בסופר-קופה. וכובש אחרי השתלטות על החזה בקאמפ-נואו ב-2016, וארבע שנים קודם לכן את שער האליפות, וב-2011 מביא לנו את גביע המלך. זו מתנת היום-הולדת המושלמת שאני מצפה לה, ו-25 זה חתיכת גיל. עוד אחד, כרסטיאנו - בבקשה...

 

 




תגובות