לחיות את החלום: ריאל מדריד אלופת אירופה, שוב

כמעט שבועיים אחרי הגמר החלומי נגד יובה והדאבל ההיסטורי - דור רומנו מחלק ציונים ומסכם את העונה מנקודת המבט שלו.


כתב: דור רומנו | תאריך: 16/06/2017

אני באמת מבין את אלה שרק רצו לחגוג, לשחרר אוויר, ליהנות מכל רגע מהזכייה הזו. ועדיין, פייר - איכזבתם. פתחתי דיון מושקע בפורום על סיכום עונה וההיענות הייתה כמעט אפסית, אפילו בפייסבוק. והרי זה חלום של כל אוהד לסכם עונה כזו - עונה למזכרת. להיזכר שוב בכל הגולים הנפלאים, הדרמות והמהפכים ברגע האחרון, הנצחונות הגדולים, החגיגות - בעירייה, בסיבלס, בברנבאו(ראמוס והכתר), ואפילו המשחקים הדוחים והקשים לצפייה נגד נמושות הליגה, הימים בהם תהינו כיצד תיגמר העונה הזו.

ייתכן שריאל מדריד מתחילה עכשיו שושלת. בכל-מקרה הקבוצה הזו תיזכר בהיסטוריה כאחת הגדולות עם שלוש זכיות בליגת האלופות ב-4 שנים, אבל אולי זה הזמן להסתער על אליפות ספרד, הרי בארסה צימצמה פערים בעשור האחרון? ואולי לא. כי בריאל מדריד כמו בריאל מדריד - הכל יכול לקרות. ואולי רק בעתיד, כשיחלוף עוד פרק זמן מסוים - נדע להעריך ולעכל את העונה המדהימה הזו, בה היה השילוב המנצח - דאבל! אליפות וצ'מפיונס, בפעם השלישית בהיסטוריה והראשונה מזה 59 שנה - וגם אינסוף שיאים שנשברו והיו משמעותיים, המפתחות ואבני היסוד שבדרך, ולא סתם שורה היסטורית: רצף משחקים ללא הפסד - 40| רצף משחקים בהם ריאל מדריד כובשת - כל העונה: סה"כ 60(ו-65 יחד עם העונה שעברה)| חלוקת הדקות - 20 שחקנים שיחקו העונה למעלה מאלף דקות| וכמובן - זו העונה הראשונה בתולדותיה בה ריאל מדריד זוכה בארבעה תארים!

גם העונה הזו 'הייתי טוטאלי', כתבתי בלי סוף, הייתי חלק מכל מפגשי הצפייה - בליאו-בלומס ברמת החייל בעיקר עם עוד מאה מדרידיסטאס שרופים שעשו שמח כל פעם ואפילו 'חייתי את החלום' - הרגשתי שוב את הצמרמורת והקסם של הסנטיאגו ברנבאו כשריאל מדריד הביסה 3:0 את אתלטיקו מדריד בחצי הגמר. נשמתי כל רגע עם הקבוצה - העידוד בסימטה בדרך, המשחק עצמו וההמנון, הטירוף שאחרי, החנות, העיתונים ועוד ועוד ועוד. הפייסבוק שלי פעיל כבר קרוב לעשור ותמיד נהגתי לכתוב על כדורגל אבל השנה זה היה 'חוצה גבולות', כנראה שהרגשתי שעונה גדולה בדרך.

"אין כמו ליגת האלופות", תמיד אמרתי. ליגת האלופות היא ריאל מדריד וריאל מדריד היא ליגת האלופות. בזכייה באליפות פחות התרגשתי, אולי כי העניין נסגר תוך חמש דקות. ובגמר עצמו? זה היה חשמל. איך זה מרגיש להיות אלוף אירופה? זה מרגיש מדהים, זה מרגיש נפלא. אני בעננים, שלא ייגמר לעולם. למחרת הגמר העוצר נשימה, אותו ראינו בפאב, 200 אוהדים מטורפים, מצלמים עוד תמונה עם הגביע, עוד וידאו שלנו מניפים אותו יחד עם ראמוס, וגם שם הכרתי חברים חדשים - לקחתי 'חופשת מחלה' כדי להירגע. את הלילה הלבן עצמו סיימתי ב-4 לפנות בוקר, צפייה בשידור החוזר של המשחק וכתיבה באתר. לא אתפלא אם כמה אוהדים 'נייטראלים' או בחורות חסמו אותי בפייסבוק. כתבתי עוד ועוד ועוד ועוד והמוטיבצייה לא נגמרת. עוד תמונה, עוד סרטון, עוד פוסט. הקבוצה הזו תמיד מאירה את החיים שלי, שלא ייגמר לעולם. קיבלתי יותר ברכות בוואטספ מאשר ביום-הולדת. וכל מי שטס לגמר בקארדיף - מאנייק.

חשבתי שמשהו בי ירגע, אבל לא. גם העומס בשנה ב' בתקשורת או סתם מצב-רוח לא משהו להוציא את הטירוף סביב הקבוצה - לא עצר בעדי. המשכתי לכתוב מבוקר עד ערב, יום יום, ואני לפחות מרגיש שגם לי יש חלק באליפות הזו. אין כמו לכתוב על כדורגל בערב. לקראת המשחק, אחרי המשחק, הראיונות בתקשורת, כתבות הצבע ועוד ועוד ועוד. כדורגל=דת. גם אחרי הזכייה בליגת האלופות לא נרגעתי. מה אמרו השחקנים, החגיגות בעירייה, בסיבלס, בברנבאו, סיכומי עונה ועוד ועוד.

ברמת המרצ'נדייז - התחדשתי לא מעט השנה. כמיטב המסורת הייתי חייב לקנות את החולצה החדשה של הקבוצה, וליהנות מכל רגע עם הכיתוב '11' בצד, כמס' גביעי אירופה שלנו. אולם, עד העונה הייתי בעיקר אספן של פעם, פריק של נוסטלגיה. ארון החולצות שלי מלא במדף שלם של ראולל בלבד, ושל יתר הגלאקטיקוס מפעם - פיגו, זידאן, רונאלדו, בקהאם, רוברטו קרלוס, ויש גם של היירו, קנבארו, ואן-ניסטלרוי, גוטי ועוד. כמו כל אוהד שמכבד את עצמו, יש לי כמה חולצות של כריסטיאנו רונאלדו - אחת מעונת האליפות ועוד אחת חדשה וסה"כ חמש, וגם של הקפטן ראמוס. אבל מעבר לכך היו לי רק שתי חולצות של יתר 'בני האנוש' של הסגל הנוכחי - ילד הפלא חסה, וגם גארת' בייל, נו, מההתלהבות מעונת הבכורה שלו. ולא עוד:

חולצת ליגה חדשה-ישנה של פפה הגיעה אליי בחודשים האחרונים, ככה לקראת פרידה, והחלטתי להזמין עוד, ובמרץ - דני קרבחאלמודריץ'איסקו - כולם ללא יוצא מן הכלל, ואפילו חולצה של מרסלו מהגמר. החולצה הבאה, אם לא אתפתה שוב לרכוש את של כריסטיאנו או ראמוס - יכולה להיות שלל מרקו אסנסיו למשל. אפשר לספר גם על שתי גופיות לחדר כושר - אחת של ראול עם הכיתוב מ-2003 והשנייה של כריסטיאנו מעונת האליפות שלל מוריניו ואותיות הזהב. אהה, כן, אני גם פריק של ספרים וקניתי את ספר ה-La UnDecima. 

לקראת הגמר עצמו הייתה לי התלבטות. החולצה של כריסטיאנו רונאלדו, החדשה, לצערי, עשתה קצת מנחוס. ראיתי את הגומלין מול אתלטיקו בקאלדרון כשאני עטוף בה - והפסדנו. וגם את הקלאסיקו הארור ההוא בברנבאו. התלבטתי בין החולצה של ראמוס שליוותה אותי כל העונה, כולל במשחק נגד באיירן כאשר שם לקחתי יוזמה ועם כל האוהדים בליאו-בלומס יצרנו תמונה של 'אלף' ראמוסים - ובין החולצה של המלך ראול. החולצה הקדושה מעונת 2002/03, חולצת בית של ליגת האלופות. ובחרתי בחולצה של ראול. קודש הקודשים, חולצה של גמרים. זו שלקחתי איתי לגמר בליסבון, זו שצפיתי בה בגמר בסאן-סירו יחד עם כל האוהדים.

המספרים המלאים העונה:: 60 משחקים: 44 נצ', 11 תוצאות תיקו, 5 הפס', יחס שערים 173:72 לטובת ריאל מדריד

מלך השערים: כריסטיאנו רונאלדו - 44 שערים| מלך הבישולים: טוני קרוס - 17 בישולים| מלך ההופעות: לוקאס ואסקס - 50 הופעות

*****

המשחק הרשמי הראשון של העונה, הניצחון 3:2 על סביליה בסופר-קופה כנראה היה הקדימון המושלם. ישבנו כמה חבר'ה במולי ליד הבית וציפינו לניצחון, לסמן V על התואר הראשון העונה גם ללא הכוכבים, וזה היה הרבה מעבר לכך - הילדים הצעירים והמוכשרים מוכיחים שהם ישחקו תפקיד חשוב העונה - הגולאסו של אסנסיו, התשוקה של מוראטה, הדרמה של ראמוס, האמוציות והתשוקה והגולאסו של קרבחאל. ברוב העונה דיברו על 'ריאל מדרידB' וזה נכון - ריאל הציגה סגל מפלצתי, כנראה הטוב והעמוק ביותר באירופה, והספקות היו דווקא לגבי 'שחקני ההרכב הראשון'. ועם סגל עמוק, מאמן חכם, דמות כריזמטית על הקווים ועם הרעב העצום אחרי שנים לא מספיק טובות בליגה - המטרה הייתה אליפות. 'אתגר הליגה מתחיל', כתבו במארקה בוקר משחק הפתיחה נגד סוסיאדד שגם בו ניצחנו בקלות, מוקש עאלק, 3:0 והביתה. אני עשיתי את ההכנות. לפניכן כתבתי באתר על האליפות האחרונה שלנו - אליפות השיאים של מוריניו. אבל עם כל הכבוד לליגה, ויש כבוד - אין כמו ליגת האלופות. 'זו עונה חדשה אבל המטרה האל-מותית - לזכות בעוד גביע אירופה', כתבתי יחד עם צירוף תמונה שלי מפסטיבל הגמר ב-2014.. ומה קיבלנו? דרמה גדולה נגד ספורטינג וניצחון מאוחר, ותודה לכריסטיאנו ומוראטה.

התחושה לאורך רוב העונה הייתה שריאל מדריד מנצחת ומנצחת וכל זה כששחקני המפתח מאכזבים. ראמוס אמנם כבש בלי הפסקה, קרבחאל היה יציב ומרסלו נכנס לזון אחרי הבישול הראשון - נגד אלאבס - אבל בנזמה לא ממש הופיע לעונה הנוכחית, כריסטיאנו קירטע, מודריץ' לא שלט בקצב המשחק. 'כשכריסטיאנו יכנס לזון - יהיה בסדר', שיערנו, אבל באו כל מיני משחקים מאכזבים נגד קבוצות פח. משחקים שפעם היו מאניטה במחצית - הפכנו למוקש, קשים לצפייה.

אני אוהד את הקבוצה הזו פחות או יותר מעונת 1999/00, ראול ורדונדו מכשפים את אולד-טראפורד - זו הייתה 'הפרמיירה' הלא-רשמית שלי. ראיתי את ריאל מדריד של דל-בוסקה מפגינה עליונות מוחלטת על מנצ'סטר יונייטד בצמד המשחקים ב-2002/03 ופשוט 'רוקדת על המגרש', מציגה את הכדורגל המושלם, כדורגל מהאגדות. ראיתי גם את הקבוצה של מוריניו שוברת כל שיא אפשרי וזוכה באליפות עם 100 נק' ו-121 שערי זכות וגם לא רחוקה להביא את הגביע החשוב מכל, וכן, גם את ריאל מדריד של אנצ'לוטי והדסימה(הייתי בגמר). חייבים להגיד את זה: זו ריאל מדריד הגדולה ביותר שאני זוכר. הכדורגל היה טעון שיפור בחלקים נרחבים של העונה, ובכל-זאת: ככל שהאתגר עלה - ריאל מדריד הגיעה מוכנה. ניצחנו וניצחנו וניצחנו. זו הייתה קבוצה רעבה, צעירה, תוססת - שילוב של שחקני על כמו רונאלדו ולוחמים כמו נאצ'ו. שחקנים שלא גדלו כאן כמו מרסלו אבל הם מדרידיסימו לכל דבר.

*****

ליגת האלופות תמיד הייתה משאלת לב ועם הסגל המפלצתי שלנו העונה והסדקים שראינו לאורך כל הדרך וההשפלות אצל בארסה וגם המצב של באיירן - האמנתי שזה אפשרי. אבל היכולת באמצע העונה הייתה מאכזבת ולא הייתי שבע רצון בצמד המשחקים נגד נאפולי. אני זוכר את עצמי תופס את הראש בהגרלת רבע גמר ליגת האלופות כשהבנתי את האופציות: יובה - המנחוס, באיירן - מפלצת, בארסה - מסי. אחרי הרמונטדה במינכן עם מהפך מצוין כשרק יכולת אדירה של נוייר וקצת שלומיאליות שלנו גרמה לכך שלא סגרנו עניין והעלנו בברנבאו את הקאנטרה - התגבשה בי האמונה הסופית שאפשר לעשות את זה.

המשחק הטוב ביותר זו ללא ספק בחירה קלה. נו, מה לעשות, ברור שהגמר! ובאופן מדהים, יש לציין - ריאל מדריד הסריחה את הדשא נגד 'קבוצות הפח' באמצע העונה, וככל שרמת הקושי עלתה - היא התאימה את עצמה לאתגר ושיחקה טוב יותר ויותר. אפילו בשלב הבתים בליגת האלופות המשחקים הטובים באמת שלנו היו נגד בורוסיה דורטמונד ויש היגידו שקופחנו פעמיים עם תוצאות התיקו.

גמר ליגת האלופות הוא משחק שנזכור הרבה זמן, ולא רק משום שנעשתה היסטוריה. 'הגמר הכי קשה' הפך להכי קל. היו חששות לקראת המשחק. אמרנו על יובה שהיא 'המנחוס', שיש לה 'הגנת ברזל', שכל העולם רוצה שבופון יזכה, שיש את היגואין וסיפור האקסים ועוד ועוד. בפועל, אתלטיקו מדריד בשני הגמרים הקודמים הצליחה למתוח אותנו עוד יותר עד קצה גבול היכולת. הפתיחה הייתה מהוססת עד השער, אחרי השיוויון של מנדג'וקיץ' נקלענו להלם, אבל במחצית השנייה זו הייתה תנועת חד סטרית לעבר השער של בופון. יובה נחשפה במלוא מערומיה ומוגבלותיה ופשוט לא עברה את החצי. איסקו ומודריץ' דחפו קדימה, מרסלו דירבל כמו פעם, אפילו בנזמה היה בסדר ורונאלדו המשיך בשלו, אחרי שער מרגש של קאסמירו. אסנסיו אפילו נתן את המהלומה הסופית - 4:1 בגמר ליגת האלופות, וחצי שעה של גארבץ'-טיים טהור -  מי היה מאמין.

המשחק השני הטוב ביותר היה חצי הגמר בברנבאו, לדעתי הסובייקטיבית, משום שהייתי שם. ידענו שאתלטיקו נחלשה אבל במשחק הזה אפילו הצלחנו לשמור על שער נקי. הצגה של איש אחד, משחק בטוח של כולם - אף-אחד לא היה רק 'בינוני' גם אם כריסטיאנו השמיד את אתלטיקו עם שלושער. אווירה מחשמלת בברנבאו. במקום השלישי המהפך והניצחון במינכן. רק נוייר שרשם מס' הדיפות גדולות ואולי קצת חלודה של בנזמה ורוחב לב מצד כריסטיאנו - הביא לכך שלגרמנים יהיה סיכוי בגומלין. ריאל שיחקה לא רע כיאה למשחק חוץ קשה עוד לפני השיוויון והניצחון מוצדק. לגבי הגומלין - טעויות שיפוט מביכות שקשה להתעלם מהן - עזרו לנו, ולכן לא בחרתי במשחק הזה. מקום רביעי: הסופר-קופה האירופי - בגלל הדרמה, וסוגר את החמישייה: ה-6:1 על בטיס בחוץ ששם קץ לתוצאות התיקו. נותרו בחוץ: המהפך במדריגל מ-2:0 ל-3:2 והגול של מוראטה, וגם הניצחון הקליל בליגה בקאלדרון - סוף-סוף. מצד שני, כל משחק של 'ריאל מדרידB' והילדודס היה חוויה גדולה.

רגע השיא, כמובן שהגמר, יותר נכון השער השלישי שלנו, תוצרת רונאלדו. השער שביסס את הניצחון. אבל זו לא חוכמה. אפשר גם להיות יותר יצירתיים - החגיגות המטורפות בברנבאו - התפאורה, הזיקוקים, השחקנים שעלו זה אחר זה, הברנבאו שהיה בטירוף, ובעיקר הקפטן - כשסרחיו ראמוס עלה לקול תשואות הקהל הוא רצה שידברו עליו עוד הרבה שנים. אז הוא עלה עם כתר שכתוב עליו SR4 ולצידו שני הגביעים - גביע האליפות ובעיקר חשוב מכל - גביע ליגת האלופות. בהמשך הקהל שר לכריסטיאנו על כדור הזהב ורונאלדו המחויך והמסופר הצטרף אליהם. החגיגות של ראמוס, בקיצור. אבל כן, אי-אפשר בלי קצת כמה מהשערים בדקה ה-90: השיוויון של ראמוס בקלאסיקו!!! וגם שער הניצחון על דפורטיבו לה-קורוניה!!! וגם קרבחאל נגד סביליה. וניתן כבוד גם לאיסקו נגד ספורטינג.

רגע השפל היה מטלטל. אני מתלבט בין התיקו 3:3 נגד לגיה ורשה, משחק בו עלינו עם הרכב פיפה - מה שסימל את כל מה שהיה רקוב בריאל מדריד ההיא, וכמעט הפסדנו למרות יתרון 2:0 - לבין ההפסד במאסטייה לולנסיה(2:1). במחשבה הראשונה רציתי לדבר על הקלאסיקו. הגענו למשחק בברנבאו בכושר טוב, מול קבוצה נחותה מאיתנו, כבר הובלנו, אבל שיחקנו רע והצלחנו להפסיד בצורה שלומיאלית ומרגיזה, חוסר אחריות. מסי הרגיש יותר מדי בנוח. בדיעבד הבנתי: זה הקסם של הקבוצה הזו, ריאל מדריד הייתה הקבוצה היחידה בעולם שמנסה לתקוף ולהשיג את השער השלישי גם בעשרה שחקנים, מאמינה בעצמה. הברנבאו, ההיסטוריה, הרוח של המדרידיסימו ועוד. במאסטייה נכנסו להלם מהיר ושיחקנו רע מאוד, חסרי רעיונות.

שער העונה:: וואו, זו בחירה קשה. השער של נאצ'ו מול קולטורל בגביע היה חשמל אמיתי. איזו בעיטת יעף מדהימה. אפילו המאמן זידאן אמר - "השער הזה היה יפה יותר מהגול שלי נגד לברקוזן". אולי זיזו הגזים קצת עם אובר-פרגון לביצוע, אבל כל שחקן בריאל מדריד היה מתגאה בגול כזה, מה גם שכל-כך הגיע לנאצ'ו. אפשר לבחור באחת מההתגלויות האלוהיות של ראמוס - הריגוש בקלאסיקו, שער הניצחון נגד דפורטיבו ועוד ועוד ועוד.. אסנסיו כבש גולאסויים רבים - הפצצה לחיבור נגד סביליה בסופר-קופה, הגולאסו בגביע כשהוא מכדרר על פני מגרש שלם, וגם הגולים נגדד באיירן(ע"ח הומלס) או סוסיאדד בליגה(צ'יפ נהדר), והבעיטה של בייל נגד לגיה ורשה מ-35 מטר לחיבור| יש גם את המתפרצות המטורפות נגדד דורטמונד בחוץ ונגד בטיס| וכמובן קאסמירו נגד יובנטוס - השער שהחזיר אותנו לשלוט| בשכלול של איכות, מעמד וזהות הכובש - אני בוחר בגולאסו של דני קרבחאל נגד סביליה בסופר-קופה. שערו היחיד העונה, ואיזה גול! עם כל הלב. דני חילץ את הכדור ודהר ודהר ודהר. מהיר, ערמומי, מתוחכם, קר-רוח.

הרגע ההזוי של העונה נכתב על שמו של פאביו קונטראו, כי גם הוא צריך לקבל את המדליה. קונטראו והפנדל, בקיצור: מהיר ועצבני. האמת שחשבתי שהוא הבריז מהחגיגות עד שנכתב במארקה שהוא סובל מקלקול קיבה. העונה התנהלה מלחמת אזרחים מעניינת בין ראמוס ופיקה בטוויטר אבל אני אתן את הכבוד כאמור לפאביו. נכנס לשחק במקום מרסלו נגד ספורטינג ליסבון בפורטוגל במשחק החוץ. חשבתי שאולי ארץ מולדתו תאיר לו פנים - איפה. ראיתי את המשחק בחצי עין במהלך משמרת לילה בחדר כושר. בדיוק כשעברה בי בראש המחשבה - איזה נזק הוא יעולל הפעם - הגיעה נגיעת היד המטופשת ברחבה, ולאחר המשחק היה רגע של כנות - "המצב הזה מחורבן והוא לא יכול להימשך. אני יודע שאני לא משחק ברמה שמתאימה לריאל מדריד". במקום השני אתן את הכבוד לראמוס שהזמין את פיקה לגמר בקארדיף - "שלחתי לו הזמנה והוא לא ענה לי עדיין" - חבל שלא חשבת עליי למשל, הקפטן ראמוס. אזכורים גם לדנילו - מלך השערים העצמיים. שחקן שיש לו כדורגל אבל מאוד חסר ביטחון.

*****

ועכשיו עברנו לחלק הבא -  הסיכום לפי השחקנים:

שחקן העונה:: בחירה קשה ללא ספק. אולי קארים בנזמה שנקלע כל שני וחמישי לבצורת הבקעה, פותח בשנ"צ על המגרש ובכל-זאת מועדף על פני מוראטה? אולי קונטראו שמצליח להמשיך להיות חלק מריאל מדריד? וברצינות: זו האליפות של כולם. ולכן אבחר בנאצ'ו. קרבחאל לא יכול לשחק - נאצ'ו במקומו; מרסלו נח - נאצ'ו במקומו; ואראן שוב פצוע - נאצ'ו במקומו; פפה נשכח - נאצ'ו במקומו; עזבו את שער העונה שלו מול קולטורל או השער המתוחכם נגד סביליה. נאצ'ו, למי שזוכר, התלבט ארוכות האם להישאר בריאל מדריד אחרי הצעה מפתה מרומא. הוא חשש לדקות המשחק. ודווקא העונה היה השחקן הרביעי בסגל עם דקות המשחק. הוא הציג יכולת מעולה נגד באיירן מינכן בצמד המשחקים והוכיח שהשמיים הם הגבול. 39 הופעות היו ללוחם שלנו, תענוג.

עוד אפשרויות לא רעות בכלל - סרחיו ראמוס, הקפטן הגאה והאיש למשימות מיוחדות - הגולים בדקה ה-90. זה בלם או חלוץ זה?| איסקו שהפך את הכדורגל שלו לתכליתי השנה ופשוט היה בלתי-ניתן לעצירה| דני קרבחאל - סלע הגנתי, תורם מאוד התקפית עם חמישה בישולים בליגת האלופות למשל - המגן הטוב בעולם| הכוכב מרסלו - העונה הגדולה בקריירה שלו, גורם ההפתעה במשחק ההתקפה ואפילו מחוייבות הגנתית| וגם כריסטיאנו, כמו בכל עונה, והפעם בגלל פיניש מהסרטים| גם קאסמירו היה מעולה ומודריץ' סיים את העונה ביכולת שמאפיינת אותו.

השחקן המשתפר שלי הוא מאתיה קובאצ'יץ'. קאסמירו נעדר מהמגרשים למעלה מחודשיים בגלל פציעה מסתורית. הוא חזר להרכב רק בתחילת-אמצע דצמבר אבל גם עד אז היה לנו שקט מופתי במרכז השדה. קובא הראה פוטנציאל עצום מהרגע הראשון עם דריבל משובח, מהירות וכוח, הוא היה טס מרחבה לרחבה. העונה הוא גילה מעט יותר אחריות הגנתית, למעט הקלאסיקו, וזכור שער השיוויון החשוב שלו נגד לגיה ורשה - שצימצם את המבוכה, וגם משחקים מעולים בויסנטה קאלדרון ובקאמפ-נואו במסגרת הליגה. נכס מהספסל שחשוב לשמור עליו, בקיצור.

השחקן המאכזב של העונה:: גארת' בייל וללא היסוס. פתיחת העונה הייתה מבטיחה אמנם וגם הקאמבק היה לא רע עם שערים נגד אספניול ו-ויאריאל, אבל בלתי-אפשרי להתעלם מהפציעות - שוב ושוב ושוב. את הדו"ח הרפואי של בייל אתם מכירים בעל-פה. העונה הוא שיחק אפילו פחות מאשתקד. מעבר לכך, בייל הגיע לריאל כשחקן מגוון עם פוטנציאל. הוא העלה מסת שריר ושיפר את משחק הראש(בעונת הדסימה כבש שער אחד בנגיחה - בגמר), אבל הלך אחורה מבחינת ההתקדמות. הוא כבר ממעט לחתוך לאמצע ולבעוט, הוא לא עובר שחקנים בכנף ואיבד ממהירותו, חוכמת המשחק מעולם לא הייתה מבין מאפייניו ובייל ממהר מדי להיכנס לרחבה וגורם שם לפקק| חייב לציין שרוב העונה התאכזבתי מלוקה מודריץ' וקיילור נאבאס ושניהם הגיעו לישורת האחרונה בכושר מצוין. כריסטיאנו רונאלדו היה מקבל את הבמה נכון לחודש מרץ. ואכן, זה הזמן להיפרד:

בהמשך לנאמר למעלה, בת'רד סיכום עונה אזרתי אומץ ושאלתי אתכם מי היה מוכר את בייל. האמת, אני הייתי מנסה לשכנע את מנצ'סטר יונייטד לזרוק עליו כמה שיותר כסף. בייל אמנם משקיע אבל יש לו את המניירות של כוכב, הוא לא התקדם כמצופה ממנו, לפחות לדעתי, עונת הדסימה שהייתה עונת בכורה טובה - היא זיכרון רחוק. בניגוד לניימאר מברצלונה למשל - הוא לא התקדם אלא הלך לאחור. בנזמה זו שאלה מארץ השאלות, רונאלדו בצדק ימשיך לנצח, ואני לא מאמין ב-B-B-C, אז בייל צריך לשלם את המחיר. כמו רובן בזמנו שעזב בעיקר בגלל הפציעות.

הבטחנו כמה מילים על כריסטיאנו רונאלדו - במילה אחת: המלך, בשתי מילים: הגדול מכולם, בשלוש מילים: אין עוד מלבדו. אם בשנים עברו הוא היה טוחן את כל האלבסיות והאוססונות וכובש יותר שערים אבל מגיע לשלבי ההכרעה של העונה עם הלשון בחוץ, למרות השלמות הפיזית - העונה זה לא קרה. זידאן מצא את הנוסחה, הגיעו לליבו של רונאלדו והשאר היסטוריה. זה הפיניש הגדול ביותר ששחקן הציג בליגת האלופות. מי זוכר שעד למשחק נגד באיירן היו לו רק שני שערים בליגת האלופות? הזכייה הזו חתומה על שמו באותיות של זהב יותר מכל אחד אחר, והכי כיף שהוא עדיין רעב. 

הוא התחיל את העונה פצוע, זכר לברך שספג מפאייט בגמר היורו. התקשה להיכנס לעניינים ונקלע לבצורת דווקא בברנבאו. לעתים היה אגואיסט, במשחקים אחרים היה קשה לצפות בו. שוב הביקורת הרקיעה שחקים ועד לחודש אפריל באמת ראינו שאחרי כמה עונות בהן חשבנו שהגרף מתחיל לרדת אבל כריסטיאנו ניצח את כולם, וגם את הפיזיקה - הפעם זה באמת קרה. עם כריסטיאנו בכושר טוב עוד היינו הולכים לסיבלס מזמן, בערך בזמן הקלאסיקו. ראיתי על הפנים שלו את האכזבה אחרי המשחק ההוא. אחרי המשחקים נגד באיירן כתבתי עליו - 'כריסטיאנו עדיין המלך', אבל בקלאסיקו הוא איכזב. חברים אמרו לי - 'הקדמת מדי', 'עשית מנחוס'. אבל כריסטיאנו שוב סתם לכולם את הפה. בדרך לכדור הזהב החמישי שלו. ומה יהיה כשהוא יילך? מי יוכל להיכנס לנעליים העצומות שלו? בואו לא נחשוב על זה, ונהנה מכל רגע.

גם מרקו אסנסיו שווה התייחסות. זידאן היה זקוק לאימון אחד בלבד במחנה כדי לדעת את מה שכולם יידעו בהמשך. הילד שחקן, זה לא יעזור. בנגיעה השנייה שלו בכדור במדי ריאל מדריד הוא שלח פצצה לחיבור של סביליה בסופר-קופה הספרדי בשער מושלם. במשחק הליגה הראשון שלו הוא כבש בצ'יפ נהדר נגד סוסיאדד. אפשר להמשיך - הדריבל המחשמל נגד סביליה, הגולאסו נגד באיירן ע"ח הומלס - ובניגוד לקלאסיקו הפעם הוא החליט לעשות את זה לבד ולא למסור לכריסטיאנו רונאלדו. אסנסיו השאיר טעם של עוד. רק בן 21 אבל כל-כך מנוסה ושקט. הוא מהיר, הוא מדויק, הוא חד, הוא תכליתי, הוא בלתי-צפוי, הוא קבוצתי אבל יודע ללכת לבד, הוא כל-כך חכם. אסנסיו האפיל על עונת הבכורה של ילד הפלא חסה רודריגס או אפילו המלך ראול, ונראה שהשמיים הם הגבול עבורו.

*****

המאמן זידאן

סוד הקסם של זידאן: הוא זידאן, פשוט ככה. 'כשזידאן מדבר - אנחנו מקשיבים', אמר מודריץ', אמירה שנשמעת לקונית וסתמית אבל חזרה על עצמה שוב ושוב ושוב בכל כתבה על זידאן. שחקן עבר ענק, שמכיר את ה-DNA של המועדון והמנטאליות שלו. יודע להגיע ללב של השחקנים. הוא שידר אורח רוח ושלווה לאורך כל הדרך, גם במשחקים הקשים, גם בהפסד במאסטייה, גם בקלאסיקו, גם בדקות שבאיירן כפתה הארכה. הוא ביצע רוטצייה נהדרת וגרם לכולם להרגיש חשובים. גם אם חאמס, שחקן של 80 מיליון, פותח רק במשחק זוטר כמו הריאזור - הוא לא הפסיק לרוץ. כל שחקן שנפצע - זידאן מצא לו תחליף. הוא האמין ב-'ריאל מדרידB' ולא חשש לבצע 8-9 שינויים. היו משחקים רבים בהם רק ראמוס ונאצ'ו יחד עם איסקו ומרסלו היו 'הבסיס' של ההרכב הראשון. הוא האמין בשחקנים שלו.

זידאן, כמאמר הקלישאה, לקח כל דבר מהמאמנים שלימדו אותו בקריירה או הדריכו אותו לפני שהתמנה למאמן בעצמו. הוא שילוב של הנחמדות של דל-בוסקה, האופי האיטלקי וההכנה המדוקדקת של קאפלו, הכריזמה של מוריניו שלפחות בתחילת הדרך השחקנים הלכו איתו באש ובמים, ומיסטר צ'מפיונס ממש כמו קרלו אנצ'לוטי. ההחלטה הטקטית הטובה ביותר שלו היא הקרדיט לאיסקו כמובן. מעבר לכך, במשחק במינכן הוא זרק את בייל שנפצע ובחר גם באסנסיו ו-ויתר על בנזמה, וזה היה חילוף מנצח. ההחלטה הטובה ביותר שלו הייתה בגמר. איסקו ולא בייל. חששתי שזידאן יפול וימעד בכל 'סיפור הסינדרלה' של בייל שחוזר הביתה ורוצה לזכות בגביע על אדמת ווילס. אני זוכר אותו גם זורק את מריאנו בקלאסיקו או אפילו נגד דפור ועובר למערך 3-5-2 עם לוקאס כחצי מגן ימני.

המחלוקת היחידה שלי עם זידאן, מן הסתם: הקיפוח של מוראטה והבן המועדף בנזמה. לא מדובר כאן באיזה כוכב גדול. אני תוהה מדוע ריאל מדריד, הקבוצה מס' 1 בעולם, כשגדלתי על כוכבים כמו ראול, רונאלדו, ואן-ניסטלרוי באליפות מס' 30 - נאלצת להסתפק במועט. בנזמה היה טוב למשל בגמר אבל איים על השער פעם אחת והוא לא כובש מספיק שערים. הפעם היה לו מחליף מצוין - מוראטה. לא אלתור של כריסטיאנו כ-'9', לא חסה, לא צ'יצ'ריטו. חלוץ מוכח. זידאן לא היה הוגן עם מוראטה שידע שלא חשוב שרקורד הכיבושים שלו פר דקות משחק היה מדהים, וגם שלושער נגד לגאנס והצגה נגד כל הקבוצות האלו לא יספיקו לו אפילו לדקה אחת בקלאסיקו בברנבאו או נגד באיירן מינכן. לא קל לחלוץ לשחק כשהוא יודע שהשחקן שמתחרה איתו על מקום בהרכב מקבל קרדיט מוגזם. כן, גם הסלאלום הפסיכי של בנזמה מול אתלטיקו, כאילו התחפש לבוטראגיניו - לא משכיח עונה מאוד בינונית, וחבל. אומרים שכריסטיאנו נהנה לשחק יותר עם בנזמה ואולי הוא ומוראטה ידרכו זה לזה על הרגליים. מוראטה לא מוביל כדור כמו בנזמה והוא לא משחק עם הגב כמוהו אבל הוא חד, מהיר, יכול לברוח לכנף ומסיים מצוין. שיתוף הפעולה ביניהם לא נוסה מספיק.

רגע מיוחד של זידאן כשחקן: בלתי-אפשרי לבחור. היו קשרים שכבשו יותר ממנו אבל מה נגיד ומה נאמר על הקוסם שכל שער שלו היה בצבע, שלא נדבר על הוולה הנהדר לרשת של לברקוזן ב-'לה-נובנה?' הוא רקד עם הכדור והתעלל בבאיירן מינכן(2002) ומנצ'סטר יונייטד(2003) והיה שחקן מהפנט. הוא כבש בוולה גם נגד ויאדוליד ב-2004 אחרי מסירה של בקהאם. אבל נדיר לראות שחקן כדורגל 'ממציא' תרגיל שלא היה עוד קודם. ברגקאמפ עשה את זה נגד ניוקאסל ב-2002, רונאלדיניו עשה את זה במדי ברצלונה נגד צ'לסי, וזידאן עשה את זה בשער בלתי-נשכח נגד לה-קורוניה בליגה ב-2001/02. 'הארי פוטר', כינו אותו השדרים באותו משחק. זידאן היה יכול למסור הצידה לרוברטו קרלוס אבל רצה לעשות את זה לבד. הוא קיבל את הכדור, העביר לרגל ימין ובתרגיל עקב מדהים הזיז את הכדור שמאלה ובעט עם כל הלב לרשת. אין מילים לתאר - הנה הוידאו!

*****

חאמס היה מקופח העונה בחלק גדול מהזמן ללא ספק. אפילו התפלק לו איזה 'יא בן זונה' לעבר זידאן. אפשר להבין את התסכול שהצטבר אצלו. לוקאס פתח את העונה טוב אבל נחלש משמעותית וחאמס שיחק בעמדה זרה לו - ממש מאחור, וגם כשהבקיע ובישל בכמויות זה לא הספיק. אחרי משחק הגביע נגד סביליה לא הייתה לו המשכיות. האמת שאם לא ההיפקרות ההגנתית עוד היינו מדברים בשבחים רבים לגביו אחרי השיוויון הנהדר שלו בקלאסיקו. חאמס, מוטב שיעזוב ויפרח במקום אחר. הוא שחקן נפלא עם איכויות רבות - מריח שערים - בעיטה נהדרת - הבועט הכי טוב שלנו מרחוק, יכולת מסירה, הוא גם רץ הרבה ביחס ל-'כוכב'. אבל הוא איטי ופשוט לא מתאים לריאל מדריד הנוכחית ולטעמי לא התאים מעולם כשה-B-B-C שולטים כאן. מאוד שמחתי שהוא סיים את העונה בטעם טוב, עד לגמר בעצם, הוא בעצם נלחם אפילו על החוזה הבא שלו.

פפה עוזב. על פפה כתבתי לא פעם. את פרננדו היירו ראיתי בדמדומי הקריירה, את מנואל סאנצ'יז הגדול בכלל לא. סרחיו ראמוס זה סרחיו ראמוס - שחקן מרגש, הקפטן הגאה, אבל לא תמיד יציב הגנתית. אני רואה את ריאל מדריד 17 שנה משחקת ופפה הוא הבלם הגדול ביותר אותו זכיתי לראות בקבוצה. הוא כבר מזמן לא אותו שחקן אגרסיבי טיפש וחמום מוח. כשריאל מדריד הודיעה על החתמה של בלם פורטוגלי מפורטו בתמורה ל-30 מיליון יורו אפילו לא ידעתי מי זה. המהירות, האתלטיות, המנהיגות, התשוקה, החצנת הרגשות. אני לא אשכח לפפה את הבכי בגמר בסאן-סירו בפנדלים, כמו אוהד, כמונו. וגם לא את הסימון 'עשר' אחרי שכבש נגד בארסה בברנבאו בעונה השנייה של אנצ'לוטי. פפה הוא גאוות המדרידיסימו. הפרידה היא עצובה אבל נכונה.

בעולם אידיאלי פפה היה כשיר לכמה דקות ועולה כמחליף השלישי בגמר ליגת האלופות מול יובה ונפרד מריאל מדריד 'על הדשא', כמו שכל הקהל רצה. העונה פפה נפצע שוב ושוב ושוב ורשם רק 18 הופעות. פציעה קלה הפכה למסובכת. לפחות גם במשחקו האחרון בריאל מדריד הוא היה נהדר הגנתית וכבש שער מרגש נגד אתלטיקו בנגיחה מכל הלב. המועדון היה הוגן עם פפה. בהתאם למדיניות הוצע לו חוזה לעונה נוספת, כשהעונה השנייה תלויה במס' משחקים. אני אוהד שנקשר מהר לשחקנים ופפה תמיד היה מדרידיסטה ובאמת 'חיכה לריאל מדריד עד לשנייה האחרונה' - אבל טוב שאני לא מקבל את ההחלטות במועדון. ריאל מדריד הייתה הוגנת. הטעם והמרמור מקרב חלק מהקהל נובע אולי מזכרונות אחרים כמו ראול ואיקר והיירו אך זה ממש לא המצב. אגב, העובדה שלא שיחק במדי הנבחרת במוקדמות המונדיאל מבטלת את הטענות שלו לגבי עוול שנעשה לו ע"י המועדון בישורת האחרונה של העונה. אנחנו נאחל לו בהצלחה בכל אשר יפנה, ובתקווה שיהיה בריא  - הוא עדיין חלק מהרמה הגבוהה ביותר. חסוס ואייחו, העתיד - כבר כאן.

*****

ועכשיו:: הקיץ כבר בפתח. מתחילים לחשוב על עונת 2017/18. האמת שבתור ילד עונת המלפפונים הייתה נהדרת עבורי. ככה זה שהנשיא פרס היה 'מגשים החלומות' - לואיס פיגו, זינדין זידאן, רונאלדו - כל אחד בתורו נחת בברנבאו. הנשיא קיבץ את מיטב כוכבי תבל והביא אותם לשחקן בקבוצה שלי. וכך היה גם בפרוייקט הגלאקטיקוס-טייק2 - בקיץ 2009 המשוגע. נכון שריאל מדריד מזוהה עם הגלאקטיקוס והטירו, אבל זה לא אמור לקרות. אני כל-כך שמח שויתרנו על פוגבה בקיץ שעבר, וגם הפעם אני באמת חושב שאין צורך להשתולל. כמו שבקיץ הקודם ערכנו שלושה שינויים בלבד בזמן שבארסה השתוללה - קונטראו חזר כי אף-אחת לא רצתה אותו, מוראטה הביא עומק מטורף בחוד ואסנסיו תיגבר את הקישור.

מבחינתי זה יהיה מהלך 'ריאל מדריד קלאסי' להחתים עכשיו כוכב בטריליון יורו. אין צורך, זמן למדיניות שפויה. מבחינתי ריאל מדריד היא הקבוצה היחידה שצריכה רק 'להגיב' למהלך השוק ולא ליזום בעצמה. המחירים מרקיעים שחקים וריאל מדריד ממש לא צריכה להיות חלק מזה. לא רוצה את אמבפה במחיר של כריסטיאנו רונאלדו, יש גבול. אין צורך בדה-חאה - השוער שלנו קיילור נאבאס סיים את העונה נהדר ואני בוטח בו. דונארומה ממילאן דווקא נשמע אופצייה טובה אבל נסתדר בלעדיו.

הסגל המפלצתי שלנו היה היסוד להצלחה. סביר להניח שהעומק יהיה פחות עוצמתי, ואולי זה לטובה. אם מישהו בקבוצה יהיה את האומץ והשכל למכור את בייל למשל - אשרינו, זכינו. אז נצטרך להגיב. אני לא משוכנע במאה אחוז שחאמס יילך בניגוד למוראטה. מריאנו לא מספיק טוב להיות החלוץ המחליף והייתי מחפש אופצייה כמו יאגו אספס שהוא חלוץ ליגה טוב, לא ילד ויסכים להיות שחקן ספסל. שאר השינויים הם מינוריים - חייבים מגן שמאלי במקום קונטראו - ותיאו בדרך, כנראה; חסוס ואייחו ימלא את מקומו של פפה ונקווה שיעשה את קפיצת המדרגה; ומרקוס יורנטה מאלאבס יעמיק את הקישור האחורי שלנו כשקובא יכול לשחק למשל יותר מקדימה.

ההרכב החזק ביותר של ריאל מדריד: קיילור נאבאס| דני קרבחאל, סרחיו ראמוס(C), רפאל ואראן, מרסלו| קאסמירו, טוני קרוס, לוקה מודריץ', איסקו| מרקו אסנסיו וכריסטיאנו רונאלדו

אין צורך לפרט יותר מדי. במשך רוב העונה היו לנו טענות לגבי טוני קרוס אבל הוא סיים את העונה טוב כמו היתר. איסקו מעניק לנו איזון יוצא דופן והטכניקה שלו שובה את העין. הוא רשם את העונה הגדולה בקריירה שלו ואני כלל לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם בייל היה כשיר לגמר. לטעמי כריסטיאנו יכול לתפקד מעולה גם ללא בנזמה גם אם יקח לו זמן להתרגל. מרקו אסנסיו הוא לא העתיד של ריאל מדריד אלא כבר ההווה, הוא כוכב גדול, תזכרו שזו בסה"כ עונת הבכורה שלו. הוא גולר ללא ספק. אולי בהרכב הנוכחי יש תחושה של מעט מדי שחקני התקפה אבל אסור לשכוח עד כמה המגנים תורמים. מוראטה לטעמי לא יישאר ובייל ובנזמה יצטרכו להבין שמקומם על הספסל. "אנחנו חייבים לשמור על הרעב", אמר מרקו אסנסיו בראיון למארקה, וזה תמצית הסיפור כולו. ריאל מדריד אלופת אירופה. איזה אושר, איזה כיף, אני מרחף, מרגיש כמו בחלום. שלא יגמר לעולם...




תגובות