האובססיה לצ'מפיונס\ דור רומנו

יומיים לקראת הגמר בשבת ודור רומנו, מדרידיסטה מלידה, השתלט על הידיים הרועדות וניסה להעביר לכם את התחושה. אף קבוצה לא זכתה פעמיים בליגת האלופות ו-3 זכיות ב-4 שנים זה משהו לא נורמלי. אבל אנחנו קבוצה לא נורמלית, אנחנו ריאל מדריד. A Por La DuoDecima


כתב: דור רומנו | תאריך: 01/06/2017

ימים ספורים לפני גמר ליגת האלופות בליסבון ערכה ריאל מדריד את הפריויו שלה. מיטב שחקני העבר שכבר עשו היסטוריה ובהמשך יטוסו איתה לגמר כדי 'לעודד מהיציע' - התארחו בפאנל מיוחד של ערוץ הטלוויזיה של המועדון. שנים מהם היו גיבורי ה-'לה-ספטימה' - כובש שער הניצחון פדג'ה מיאטוביץ' והבלם פרננדו היירו ששיתק את דל-פיירו ואינזאגי ולדבריו הציג את משחקו הטוב בקריירה. באותו ערב קסום באמסטרדם ארינה החזירה ריאל את הגביע החשוב מכל הביתה אחרי 32 שנה עקרות והחלה לשלוט שוב באירופה. זו גם הייתה הפעם היחידה בה הצליחה להסתדר, בערך, עם המוקש הזה: יובנטוס. "האמת שתמיד רצינו להיות מס' 1 באירופה", פתח פרננדו היירו. "הותיקים היו מגיעים לפעמים למגרש האימונים הישן ושואלים - 'כמה גביעי אירופה יש לך?' והייתי עונה להם - 'עדיין אין לי'. ואז הם הגיבו - 'אז אתה לא באמת שחקן של ריאל מדריד'.

הסיפור הקצר והמשעשע הזה הוא תמצית המדרידיסימו כולו. המדרידיסימו שהמהות שלו היא ליגת האלופות. ריאל מדריד היא ליגת האלופות - וליגת האלופות היא ריאל מדריד. המועדון שחרט על דגלו את ההצלחה באירופה היה ממייסדי הגביע הישן, הנשיא הכל יכול סנטיאגו ברנבאו יחד עם עורך המגזין הצרפתי 'הלאקיפ'. תחילת המורש בשנות ה-50. שיאנית הזכיות במפעל עם 11, אלופת אירופה המכהנת. ריאל מדריד  וליגת האלופות - אי-אפשר זה בלי זה. כמו סיר למכסה, כמו שולחן וכיסא, כמו שוקולד וניל. כן, אתם מתחילים לזמזם את השורה האחרונה וזה די מוכר לכם. שיר ישן של ערוץ הילדים. כי אי-אפשר בלי כדורגל. כדורגל מחזיר אותך לילדות ומוציא ממך רגשות שאתה שכחת שקיימים אצלך.

בכל שנה פחות או יותר בחודשים אפריל-מאי זה קורה. המוח פשוט עושה הפסקה. לא לימודים, לא בחורות, לא עבודה. הרגעים האלה בהם גמר ליגת האלופות מתקרב. הציפייה הזו לגמר, התחושה הזו שאתה אלוף אירופה היא משהו שאי-אפשר להסביר. אחרי הגמר בליסבון חשבתי שאוכל לקחת פגרה, והטירוף של הכדורגל ירגע - איפה, לעולם לא. כדורגל הוא דת. וגם היום, בשנה השנייה של התואר בתקשורת במכללה למנהל - העולם עוצר מלכת. מזל שיש עוד זמן עד לתקופת המבחנים. עוד וידאו שמכניס אותך לאווירה, עוד רפרוף בתמונות מהגמר בליסבון והבכי אחרי הגול של ראמוס - הרגע היפה בחיים שלי, עוד כתבה באתר כדי לפרוק, ארגון מפגש הצפייה האחרונה העונה. הכדורגל הוא תמיד מקום המפלט כשדברים לא מסתדרים לך ברמה האישית. 

זה אף פעם לא 'זה רק כדורגל'. כדורגל זה החיים שלך. זו אהבה ללא פשרות, זו ממש דת. הזמן שאתה מתעסק בזה, החברים שצברת לאורך השנים, הזכרונות והחוויות. אי-אפשר לא לקחת ללב. אני ידוע בתור אדם רגיש ואמוציונלי אבל הכדורגל מוציא ממני אפילו יותר. אנשים, בשר ודם, שאתה מעריץ ללא פשרות למרות שמעולם לא נפגשת וכנראה גם לא תיפגש איתם. חשבתי שאחרי שהייתי בדסימה הטירוף הזה יירגע. אבל להיפך. כדורגל הוא המכנה המשותף שמאגד מיליונים ברחבי העולם. כולנו רצינו להיות שחקנים ובעטנו בכדור כל יום כשהיינו ילדים. למשך 90 דק' אחדות, ואולי יותר - הארכה? פנדלים וגמר שלא נגמר כמו בשנה שעברה? אנחנו: בין 150 ל-200 אוהדי מדרידיסטאס מטורפים בליאו בלומס ברמת החייל| וגם: אלפים שהתמזל מזלם לטוס לגמר בקארדיף| עשרות אלפים בסנטיאגו ברנבאו| ועוד מיליונים בספרדי וברחבי העולם - נהיה כולנו גוש אחד, דומים. ללא קשר לדת, מין, גזע וגיל. הטירוף יאחוז בנו. הדקות עד לשריקת הפתיחה יהיו כמו נצח. האנשים השקטים והאדישים ביותר יקומו מהכיסא בהתלהבות כשריאל מדריד תתקרב לרחבה בפעם הראשונה, ואם כריסטיאנו, אוי כריסטיאנו - יעשה את מה שהוא יודע לעשות בצורה הטובה ביותר - לכבוש: כל העיר תצא מגדרה.

אליפות ספרד זה נחמד, באמת. הייתה עונה גדולה עם מעט מאוד נפילות. ליגה היא טורניר ארוך וקשה, תחרות המעידה על יציבות, אופי ומנטאליות. לרוב זוכה באליפות הקבוצה הטובה ביותר, מה שקשה להגיד על ליגת האלופות. צ'לסי זכתה העונה באליפות וסיכמה עונה גדולה למשל. לריאל מדריד זה פשוט לא מספיק. האובססיה הזו לגביע החשוב מכל היא משהו שאי-אפשר להסביר. כמו בן-אדם שתמיד חושב מה אין לו. כמו כריסטיאנו שחושב תמיד על השער הבא. חגיגות האליפות היו צנועות. אפילו לא הייתה הנפת גביע. שתי דקות ונגמר - זו התחושה. אולי כי ככה היה במשחק עצמו. אולי מסיבה אחרת. עם כל הכבוד לסלפים של החבר'ה בסיבלס וההרמה של זידאן אל-על. התחושה הייתה שזה רק הפריוי לקראת הדבר הגדול באמת. מה שיוציא אותנו מגדרינו. טירוף חושים מוחלט.

ראול מקבל את הכדור קצת בתוך קו מחצית המגרש של מנצ'סטר יונייטד ועוצר אותו עם העקב. מתקדם, ממתין, לא בועט מיד. מסמן את הנקודה היחידה בשער אליה השוער ואן דה-חאו לא יוכל להגיע ומסובב באומנות. גולאסו. שתי דקות עברו ופרננדו רדונדו מבצע תרגיל עקב מדהים על הקו. מוריינטס מתפנה - צועק רמי ויץ, וראול גם מתפנה! מאחורי ההגנה - והנה ראוליטו משלים צמד. ריאל מדריד - 3, מנצ'סטר יונייטד - 0. רבע גמר ליגת האלופות והחבר'ה של דל-בוסקה שסיימו רק במקום החמיש בליגה באותה עונה - עושים קירקס מאלופת אירופה הטרבליסטית היוצאת, ואחר-כך גם עוברים את באיירן מינכן ומביסה את ולנסיה בגמר ספרדי במעמד צד אחד. הזיכרון הראשון שלי מריאל מדריד, איך לא - קשור לליגת האלופות. עונות נוראיות עם תחרות לא קיימת בליגה, הפסדים שלומיאלים - הכל הולך. אבל כשהברנבאו 'לובש חג' בליגת האלופות זה סיפור אחר.

'ריאל מדריד לא מפסידה בגמרים', אמר לי חבר טוב מהחדר-כושר. מבין כדורגל, כן, אבל זה פחות איזור החיוג שלו, והוא בכלל אוהד בארסה. ניסה להתקיל אותי ושאל על ההפסד האחרון שלנו בגמר, ואיך לא - כשל במשימה: הפסדנו לליברפול ב-1981. 14 גמרים ו-11 גביעי אירופה, בדיוק ההיפך מיובה שתייגה את עצמה כלוזרית עם שישה הפסדים בסה"כ וארבעה ברציפות. בארבע מחמש הזכיות האחרונות שלו בצ'מפיונס - ריאל אפילו לא סיימה במקום השני בטבלה. היא הגיעה כאנדרדוג מוחלט למשחק נגד יובה ואפילו נגד ולנסיה, ונגד לברקוזן הגיע הוולה האל-מותי של זידאן ואחר-כך סדרת הצלות מדהימה של איקר קסיאס שבכלל פתח את המשחק על הספסל ונכנס לשחק רק בגלל פציעה של סזאר. בגמר בליסבון זו הייתה נגיחת האלוהים של ראמוס. כל גמר והסיפור, סוד הקסם שלו.

השנה כמו ששמעתם היה לי המזל להיות במדריד בחצי הגמר. הפעם ריאל מדריד החליטה לעשות לאתלטיקו את העבודה ולמנוע ממנה את עוגמת הנפש בגמר, אז היא פשוט בעטה אותה לאלף עזאזל כבר בחצי הגמר. בחלומות הכי ורודים לא יכולתי לצפות למשחק הגנה מושלם וניצחון 3:0 בהובלת המלך כריסטיאנו רונאלדו. מי זכר בכלל את ההפסד המאכזב בקלאסיקו בליגה או קרב האליפות שנפתח מחדש? ליגת האלופות זו פשוט אווירה אחרת.

הגענו לברנבאו מאוד-מאוד-מוקדם. בכל יום קנינו את העיתונאים, מארקה וה-AS שכתבו וכתבו וכתבו על המשחק. הלכנו לרחוב המפורסם והיינו בטירוף בציפייה לאוטובוס יחד עם עוד מאות אנשים. הברנבאו שמתמלא אט-אט, הדיונים ברחובות, תוכניות הטלויזיה לקראת המשחק והשחקנים עצמם שמתכוננים ומטריפם ברשתות החברתיות, וכמובן ההמנון המצמרר ברקע בברנבאו. המנון הדסימה מתנגן וברקע הגולים ההיסטורים של ריאל מדריד במפעל - פדג'ה מול יובה, ראול עוקף את קניזארס כל הדרך, הוולה של זיזו ועוד ועוד ועוד. התחושה הזו שאנחנו בלתי-מנוצחים, שזה הטורניר שלנו. יש קסם באוויר, יש חשמל באוויר. כשכריסטיאנו כבש את השער השלישי וידענו שחזינו ברגע גדול, והגומלין בקאלדרון לפרוטוקול - צילמנו כל רגע וראינו איך 80 אלף איש שואגים את ה-SSSSUUUIII יחד עם כריסטיאנו בטירוף מוחלט. גדלתי על ריאל מדריד של ליגת האלופות. אני לא מכיר ריאל מדריד אחרת ולא רוצה להכיר. בניגוד לקבוצות אחרות, כבר מהיום הראשון של המפעל ריאל מדריד שמה לה למטרה לזכות בגביע החשוב מכל, בעדיפות ראשונה.

הרבה זמן עבר מאז הגמר ההוא בליסבון. ביום רביעי האחרון עברו שלוש שנים בדיוק מהתאריך המקורי שבכל פעם מחדש הרגשות יתפרצו החוצה בטירוף בלי לחשוב פעמיים, כמו הר געש - "אם היו לי מילים לתאר - לבטח הייתי אומר". זה היה הרגע הכי מרגש בחיים שלי. הדמעות פשוט זלגו, בלי שאלה מוקדמת, בלי לחשוב, הן טסו החוצה. 

מרגיש בטירוף לקראת המשחק. מוכן יותר מזיזו. מוכן יותר מראמוס. יאללה, זידאן, תעלה אותי לשחק. אבל זידאן לא יוכל להשתמש בי לצערי. אני אצפה במשחק עם כולם ואהיה יותר מתוח מכולם. ההתלבטות הגדולה היא באיזו חולצה לבחור. החולצה של ראול מ-2002/03, חולצת בית ליגת האלופות לבנה, טהורה, נקייה - היא חולצה של גמרים. החולצה של ליסבון ושל הגמר הקודם - ילדים, מבוגרים, נשים וטף פשוט בכו. או אולי החולצה של הקפטן סרחיו ראמוס, חולצת המזל שלנו העונה. ליד החולצה ההיא של ראול היה כתוב המס' '9', כיאה למס' הזכיות של ריאל מדריד בליגת האלופות.

עם גמר שלישי תוך ארבע שנים, רק המחשבה על כך שאוטוטו אולי אצטרך להזמין חולצה חדשה עם הכיתוב העוצמתי הזה '12' - גורמת לי צמרמורת. מאז 1958 ריאל מדריד, הקבוצה הטובה בעולם - מחכה לדאבל. זה בלתי-נתפס שלא הצליחה לזכות באליפות וליגת האלופות יחד בזמן שקבוצות רבות אחרות אפילו זכו בטרבל. אני מאמין בזידאן. הוא ידע לחלק את הכוחות העונה. ידע לשמור על קור-רוח. מצא מחליף לכל שחקן. כריסטיאנו הגיע חד לישורת האחרונה של העונה וזה מעודד. גם מודריץ' וקיילור בכושר טוב ועם קרבחאל שחוזר מפציעה ומרסלו - ריאל מדריד תוכל לשחק כמו שצריך. כולי תקווה רק שזידאן לא יפול בפח של בייל, כי איסקו צריך לשחק.

כל העולם רוצה שיובה יזכו - בגלל בופון, משום שהיא הייתה מאוד קרובה לעשות את זה כל-כך הרבה פעמים. ההגנה שלה מפחידה, היא קבוצה קשה. אבל יש לנו חוב לסגור עם יובנטוס, וגם לזידאן. ב-2003 היינו קבוצה ששיחקה את הכדורגל הקסום מהאגדות - ויובה עצרה אותנו. ולא רק אז. גם האקס מוראטה עשה זאת ב-2015. כל העולם רוצה שיובה תזכה - אבל אנחנו ריאל מדריד. ואנחנו מתרכזים בעצמינו.

זה פשוט לא נורמלי לזכות בליגת האלופות 3 פעמים תוך 4 שנים. אבל גם ריאל מדריד היא לא מועדון 'נורמלי'. הקבוצה הטובה בתבל, הקבוצה הטובה במאה ה-20. בהמנון הדסימה השורה הראשונה היא Historia que tu hiciste - Historia por hacer - ההיסטוריה שעשינו, וההיסטוריה שנמשיך לעשות. עומד בפנינו האתגר האחרון. המכשול הקשה מכל. ואנחנו צריכים לסבול בדרך לגביע. עוד שורה נהדרת מההמנון היא: Llevo tu camiseta Pegada al corazón -  Los días que tu juegas Son todo lo que soy - לובש את החולצה שלך קרוב ללב, הימים בהם את משחקת הם כל מה שאני. התרגום לעברית אף-פעם לא נשמע טוב, אבל זו המציאות. תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק היא לא מפאנג'ויה, לא מאירוע, לא הקוביות בבטן מהמכון. אלא התמונה עם הגביע בליסבון. לפעמים אני מנסה משהו אחר, אבל לא אחליף אותה. וגם לא את הקאבר בפייסבוק. עד החתונה. כי דור הוא ריאל מדריד וריאל מדריד היא דור. מתחייב בפניכם שאם נזכה בגביע אפרסם בפייסבוק את הסרטון שלי מזייף את המנון הדסימה. אני כבר לא יכול לחכות לקראת המשחק בשבת, ורק מבקש: רק תביאו את הצ'מפיונס! וכך אוכל לשים את השנה הלא-פשוטה הזו מאחוריי. מה שווים החיים בלי רגש? A Por La DuoDecima!




תגובות