מיצ'ל
"חוסה מיגל גונזאלס מרטין דל קאמפו", מיצ'ל בקיצור, נולד במדריד ב23 במרץ 1963. אביו, "אל מנזנה" מיגל גונזאלס, קיווה שהרך הנולד ילד ימשיך את השושלת ויהיה כדורגלן, בדיוק כשם שהוא עצמו היה עד שתאונת דרכים קטעה את קריירתו בגיל 27. ואכן, לרגלו של מיצ'ל הצעיר היה דבוק כדור כמעט לפני שהתחיל לדבר.

בגיל עשר, לאחר שכשרונו כבר נגלה לעיני כל בנבחרות בתי הספר השונות, הוא החל לשחק בקבוצת הילדים של ראיו דה לוס אנחלס, הקבוצה המקומית של רובע לוס אנחלס שבו התגורר במדריד. בגיל 12 מיצ'ל כבר החל לקבל הצעות רציניות - תחילה מראיו ואיאקנו ולאחר מכן מאתלטיקו מדריד, אולם אביו מיגל הבין שיש לו יהלום בבית, סירב להצעות למרות שאביו שלו וראש המשפחה הוא "רוחיבלאנקו", והחליט להציע את הילד לקאנטרה של ריאל מדריד. בקאסטיאנה התלהבו, והילד הפך ללבן ב1 באוקטובר 1976.

"הוא נולד בשביל זה, לשחק עם מספר 10 כקיצוני שמאלי, עם בעיטה בשתי הרגליים ושליטה מצויינת בכדור", תיאר אותו רפא לופז בזמנו, אחד ממאמני הקאנטרה. הוא החל לטפס במעלה הקאנטרה ועם הזמן שמו נשמע יותר ויותר בספרד כולה. בגיל 16 מיצ'ל הגיע לקבוצת נערים א', תחנה אחרונה בדרך כלל לפני קבוצת המשנה קסטיליה. תחת אימונו של ראמון מורנו גרוסו, כוכב עבר גדול של המועדון בשנות השישים, עשה מיצ'ל את קפיצת המדרגה המשמעותית ביותר בקריירה שלו וגם החל למצוא עצמו בסגל הנבחרות הצעירות של ספרד. לאחר טורניר מוצלח עם הנבחרת עד גיל 18 היו אף שהחשיבו אותו ככישרון הגדול ביותר באירופה באותם ימים. רגע לפני שעזב את הנוער ועבר לקסטיליה, הספיק מיצ'ל להעניק לקבוצה אליפות במו רגליו עם שער ניצחון מהאגדות על הפייבוריטית אתלטיק בילבאו בכיכובם של האחים סלינאס. שער שמדברים עליו עד היום בקאנטרה שלנו.

ב1981 הוא עלה כיתה לקסטיליה כאמור, והיה אחד מכוכבי קבוצת המשנה הטובה ביותר שהייתה לריאל מדריד מאז ומעולם. תחת שרביטו של אמנסיו אמארו, חלוץ העבר הדגול, החלה לצמוח ה"קינטה דל בויטרה" המפורסמת שדרסה את הליגה כולה שנים ספורות לאחר מכן. בסיום אותה עונה זכה מיצ'ל לערוך בכורה גם עם הקבוצה הבוגרת במשחק חוץ בקאסטיון, ואף לכבוש שער בפנדל, אולם דווקא בניגוד לשאר חברי קסטיליה הגדולה ההיא, ההתקדמות של מיצ'ל הייתה איטית יותר.

עונה טובה נוספת בקסטיליה חלפה לה, ואז הגיעו הרגעים הקשים בקריירתו. בזמן שחבריו לקסטיליה, בהם אמיליו בוטראגניו, החלו לככב בקבוצה הבוגרת, מיצ'ל לא זכה להזדמנויות ממשיות. קסטיליה אמנם זכתה באליפות ונתנה את אחת מעונותיה הגדולות, אבל מיצ'ל חש שהמועדון לא ממש מאמין בו ובכשרונו. אי לכך בקיץ 84' הוא שקל עזיבה ויכל לעשות כן באמצעות הצעה טובה ממלאגה, אבל דווקא אז, בניגוד לציפיות, הוקפץ רישמית לסגל ריאל מדריד.

עוד מהאימון הראשון לצד אלילים כמו חואניטו, סאנטיאנה וגאייגו קרן מיצ'ל מאושר. חלום חייו התגשם. אמנם באיחור קל, אבל העיקר שהסוף היה טוב. טוב? יוצא מן הכלל. כשחקן הרכב תרם מיצ'ל את חלקו למכונה שזכתה גם באליפות וגם בגביע אופ"א, תוך שעיקר תרומתו הייתה בתחום הבישולים. אף על פי כן הוא זכה לכבוש גם בחצי גמר נגד אינטר את השער שהעלה את ריאל לגמר, וכבש גם בגמר עצמו נגד וידאוטון ההונגרית.

את ההיסטוריה הזו כל מדרידיסטה מכיר היטב. חמש אליפויות רצופות של ה"קינטה דל בויטרה" המפורסמת אשר מיצ'ל הרכיב חמישית ממנה, שני גביעי אופ"א אך כשילונות חוזרים בגביע אירופה לאלופות. מעל כולם ניצב הכישלון באיינדהובן ב88' אותו מגדיר מיצ'ל כ"רגע העצוב ביותר בקריירה הספורטיבית שלי, הגיע לנו לנצח ולעלות לגמר, שבו אני בטוח שהיינו מנצחים" (ריאל כשלה להעפיל בחצי הגמר נגד ההולנדים עקב שערי חוץ).

כשלונות נוספים ורגעים מפוקפקים בקריירה המפוארת שלו ממש לא חסר, ומספיק להזכיר את שתי האליפויות המוחמצות בטנריפה אשר היה לו חלק בהן. גם החלטתו לרדת מהמגרש עוד לפני המחצית במשחק הליגה האחרון של עונת 88/89 בהחלט לא תרמה ליחס אליו מהתקשורת מהציבור הרחב, בעיקר על רקע אישי ולא מקצועי.

ב13 בדצמבר 1994 הוא נפצע פציעה חמורה באנואטה של סוסיאדד, שכמעט אילצה אותו לפרוש מכדורגל. על חומרתה של פציעת ברך אין צורך להרחיב, ולמרות חזרתו למגרשים אחרי תשעה חודשים היישר להצגת הסגל לעונת 95/96 - מיצ'ל כמעט ולא זכה לשחק תחילה. אולם בהמשך למד המאמן דאז ואלדנו להשתמש בו בתבונה ובהתאם ליכולתיו הפיזיות, והקיצוני הותיק אכן עזר לקבוצה ככל יכולתו לזכות באליפות ממש בעונתו האחרונה במועדון.

אף על פי שראמון מנדוזה, נשיא המועדון המתפטר באותם ימים הציע לו להאריך את חוזהו במועדון, החליט מיצ'ל כי הוא לא רוצה להיות נטל ועובדה מוגמרת עבור הנשיא הבא, ולכן סירב. פרט לכך, גם הוא ידע לזוז הצידה בזמן. יחד עם חברו הטוב משכבר הימים, אמיליו בוטראגניו, יצא מיצ'ל להרפתקאה מהנה במכסיקו. באפריל 1997 הוא הופיע בפעם האחרונה עם קבוצתו סלאייה, דווקא נגד הוגו סאנצ'ס ובקבוצתו פומאס. אחד הקיצוניים הטובים בתולדות המשחקים, בעל שליטה בכדור וטכניקה מעולם אחר, אינספור בישולים וגם לא מעט שערים, תלה את נעליו באותו משחק מרגש יחד עם "הוגול", שנהנה מאוד מהרמותיו לרחבה לאורך כל הקריירה במדריד.

פרט להיותו אגדה בריאל מדריד, ייזכר מיצ'ל גם כאחד השחקנים הגדולים שלבשו את מדי הבורדו של ספרד. מסגנות אליפות אירופה עד גיל 21, דרך הופעת הבכורה ב85' נגד אוסטריה והגולאסו שנפסל שלא בצדק (בכל זאת מדובר בנבחרת ספרד) נגד ברזיל במונדיאל 86' ועד השלושער במונדיאל הבא באיטליה נגד קוריאה. בסך הכל יש באמתחתו 66 הופעות רצופות בהרכב הנבחרת, מהופעת הבכורה ועד שקלמנטה החליט כי הוא מוותר על שירותיו; בהן כבש 21 שערים. לאחר הפרישה נכנס מיצ'ל לעולם התקשורת, החל לפרשן כדורגל ולכתוב ב"מארקה", עד שנקרא על ידי פלורנטינו פרז להצטרף לצוות הניהולי-מקצועי. עם עזיבתו של פרז החליט ללכת לאמן את ראיו ואיאקנו המדשדשת בליגה השלישית, עד שבקיץ 2006, עם בחירת ראמון קלדרון לנשיא, קיבל את מושכות הקאנטרה ובראשה אימון קסטיליה בה שיחק גם בנו הצעיר אדריאן. אחרי שירד עם קבוצת המשנה לליגה השלישית ועם לכתו של קלדרון, עבר מיצ'ל יחד עם הילד לחטאפה עמה עשה חיל כמאמן בפרימרה. אפשר להיות בטוחים שמדובר בתחנת מעבר בלבד בדרך חזרה הבייתה, לריאל מדריד.