נשיאי עבר

 
 
ג'וליאן פלאסיוס (1900-1902)


מנהל המועדון עד הקמתו הרישמית ב1902. האיש שאחראי לאיחוד עם הקבוצה השניה של מדריד באותם ימים - פוטבול סקאיי.
 
חואן פאדרוס (1902-1904)


הנשיא השני של המועדון, האיש שלמעשה ייסד את המועדון בכך שנתן אישור רישמי לקבוצה שיצר פלאסיוס.
 
קרלוס פאדרוס (1904-1908)


קרלוס, אחיו של חואן פאדרוס, הוא אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה של המועדון. הוא היה מנהיג בעל חזון, שביסס את המועדון בפיסגה מהרגע הראשון. ב4 שנות כהונתו זכתה הקבוצה ב4 גביעי מלך(התואר הרישמי היחיד עליו התמודדו בספרד באותה עת).
 
אדולפו מלנדז (1908-1916 ו 1939-1940)


גנרל בצבא הספרדי, יליד גאליסיה, היה נשיא המועדון בשתי תקופות שונות. בתקופת הנשיאות הראשונה הוא המשיך את פועלו של פאדרוס, הקים את המגרשים נארבאז ואודונל ומינה את ארתור ג'ונסון האנגלי למאמן הקבוצה. אחרי מלחמת האזרחים, כשהמועדון נחרב כמעט לחלוטין, הוא היה אחד ממיסדיי המועדון מחדש.
 
פדרו פאראגס (1916-1924 ו 1941-1943)


עוד לפני שהתמנה לנשיא, פדרו פאראגס שיחק במועדון בשנותיו הראשונות, לפני שהפך למקצועני. ב29 ביוני 1920 הוא הוזמן לארמונו של המלך אלפונסו כדי לקבל את התואר 'ריאל'(מלכותי), ומאז נקרא המועדון 'ריאל מדריד'. בכהונה השניה, אחרי מלחמת האזרחים, הוא המשיך את מלאכת השיקום של המועדון.
 
לואיס דה אורקיחו (1924-1929)


בן למשפחת האצולה המלכותית של ספרד. האירוע הבולט במהלך כהונתו היה ייסוד והקמת איצטדיון הצ'רמטין ב17 במאי 1924(הוא גם תרם מיליון וחצי פזטות לטובת העיניין).
 
לואיס אוסרה (1929-1933)


בתקופת כהונתו שיחקו בקבוצה שחקנים גדולים כמו זאמורה, קווינוסס ורגיירו. אוסרה היה כלכלן במקצועו, והגדיל משמעותית את מספר החברים(סוסיוס) של המועדון.
 
אנטוניו סאנטוס פראבלה (1933-1934)


בתקפת כהונתו הקצרה זכתה הקבוצה בגביע המלך השישי בתולדותיה. גם בתקופתו גדלה כמות החברים במועדון.
 
רפאל סאנצ'ז גוארה (1934-1936)


עורך דין, עיתונאי ופוליטיקאי, שניצל לא מעט את קשריו בממשל לטובת ריאל מדריד. עמד בראש המועדון עד פרוץ מלחמת האזרחים.
 

סנטיאגו ברנבאו (1943-1978)

הנשיא המושלם, שיזכר לעד כאחד המשפיעים הגדולים על היסטוריית הכדורגל. פעולותיו ומקצוענותו זכו לשבחים רבים גם מאנשים שלא תמכו בריאל מדריד. תחילה היה ברנבאו שחקן במועדון(עד 1927), אחר כך אימן את הקבוצה בתקופה קצרה לפני בואו של בראונדו הגדול, לאחר מכן התמנה לחבר הנהלה ולבסוף הפך לנשיא - תפקיד אותו מילא עד מותו ב1978. 

על הקשר של ברנבאו לגנרל פראנקו, הדיקטטור הפאשיסטי ששלט בספרד מאז מלחמת האזרחים, יש גרסאות וסיפורים שונים. בכל אופן, שום דבר לא מוריד מההישגים של ברנבאו בתקופת כהונתו - החל משיקום ושידרוג הצ'רמטין, שב1955 זכה להיקרא על שמו של ברנבאו עצמו, ועד בניית הקבוצה האגדית של די סטאפנו, פושקאש והשאר שגרפו 5 גביעי אירופה רצופים. 
 
 
לואיס דה קרלוס (1978-1985)


כיהן כנשיא המועדון בתקופתו הקשה ביותר, אחרי מותו של סנטיאגו ברנבאו. דה קרלוס הצליח במידה מסויימת למלא את החלל הריק שנוצר אחרי מותו של ברנבאו הדגול, בעזרת נחישות ורצינות. הוא היה ידוע כאיש של עבודה קשה.
 
ראמון מנדוזה (1985-1995)


זו משימה קשה לשפוט נשיא כל כך שנוי במחלוקת כמו מנדוזה. מבחינת הישגים הקבוצה הצליחה לא רע(תקופת ה'קינטה דל בויטרה'), מלבד העובדה שלא זכתה בגביע אירופה. בשנותיו הראשונות כנשיא, המצב הכלכלי של הקבוצה היה מצויין, וטפח עם השנים. לאחר מכן הוא השקיע כספים רבים בחידוש ושדרוג האיצטדיון, ובסופו של דבר השאיר חובות גדולים מאוד כשעזב את תפקידו(הודח ליתר דיוק).
 
לורנזו סאנז (1995-2000)


הפך לנשיא בתמיכה נלהבת של הנהלת המועדון, אחרי האסון הכלכלי שגרם מנדוזה. סאנס, איש עסקים, ניסה בעיקר לשקם את המצב הפיננסי של המועדון. בתקופתו הקבוצה אכן התייצבה מעט כלכלית, אך עדיין נשאה חובות גדולים שסיכנו את עתידה. נוסף על כך זכתה הקבוצה בתקופתו פעמיים בליגת האלופות, לאחר 30 שנה ללא התואר הנכסף.
 

פלורנטינו פרז (2000-2006)

ניצח את לורנצו סאנז בבחירות לנשיאות שנערכו ב16 ביולי 2000, לאחר שהבטיח להביא לקבוצה את לואיס פיגו, הקשר פורטוגלי של ברצלונה. מבדיחה ואשלייה הדבר הפך למציאות, ופרז אכן קיים והביא את פיגו, ה'גלקטיקו הראשון'. פרז, בעל חברת נדל"ן, סגר את כל חובות המועדון לאחר מכירת מתחם האימונים של הקבוצה במאות מיליוני דולרים. הנשיא השאפתן המשיך במדיניות ה'גלקטיקוס', כשעונה אחר כך הביא את זינאדין זידאן, ולאחר מכן את רונאלדו ודיויד בקהאם. עד עתה, זכתה הקבוצה בניהולו בגביע אירופה אחד ובשתי אליפויות, הישגים מרשימים ביותר למרות השנתיים האחרונות בהן הקבוצה לא משגשגת. 

בקיץ 2005 נבחר לכהונה נוספת, שלצערו, נמשכה עד פברואר 2006. דון פלורנטינו פרש מנשיאות לאחר הפסד הקבוצה במאיורקה, תקופה יבשה ועגומה עם תחושה שאין ביכולתו להושיט את הספינה אותה בנה ופיאר. 
 
 
פרננדו מרטין אלבארז (2006-2006; 55 ימים)
 
מרטין, שאת רוב הונו צבר באמצעות התנהלות נבונה בתחום הנדל"ן, היה יד ימינו של פלורנטינו פרז כשרץ בבחירות לנשיאות ב-1995 וגם בשנת 2000. נהג להגיע למשחקי הקבוצה באופן קבוע והכיר את רוב סגל השחקנים. לאחר שפלורנטינו החזיר את המפתחות, היה זה טיבעי שמרטין אלבארז ירש את כיסאו. על הנייר הוא היה אמור לכהן עד 2008. בפועל הוא הוחלף לאחר 55 ימים בתפקיד. 55 ימים יותר ממה שיש להרבה אנשים שפיסגת שאיפותיהם היא להיות על הכיסא של ריאל מדריד. לא רע.
 
לואיס גומז מונטחאנו (2006-2006)


קיבל את תפקיד הנשיאות לאחר שפרננדו מרטין הודח מתפקידו. שימש בתור הנשיא בין הדחתו של הקודם ועד לבחירות 2006, בהן ניצח ראמון קלדרון.
 

ראמון קלדרון (2006-2009)

ניצח בבחירות 2006 לאחר קרב צמוד עם חואן פלאסיוס ו-ויאר מיר, בעיקר הודות לקלפים החזקים שאיתם בחר לרוץ - מיאטוביץ', קאפלו וקאקה, ה"לואיס פיגו של 2006". מספר קולותיו מהמקום השני היה גדול ב-246 בלבד. קלדרון עלה לנשיאות בזמן קריטי של המועדון, בזמן שהוא בשפל - לאחר 3 עונות ללא תואר שבמהלכן המאמנים מוחלפים כמו גרביים. עליו ועל הצוות המקצועי שרץ עימו, הוטלה המשימה להחזיר את ריאל מדריד לימיה הגדולים כאימפריה וכקבוצה הטובה בעולם. קאלדרון הצליח חלקית כשבעזרת מסע רכש נבון ריאל מדריד זכתה בשתי אליפיות רצופות אולם פיטורי קאפלו ב-2007 התגלו כטעות קריטית. בינואר 2009 אחרי שיצאה לאור פרשת השחיתות דרכה מונה לנשיא, שם את המפתחות והלך. סגנו, ויסנטה בולודה, החליף עוד בחודשים שנותרו עד לסיום העונה.
 
פלורנטינו פרס (?-2009)

לאחר התבוסה הקשה של ריאל בקלאסיקו, פרז קיבל החלטה לחזור לעניינים. כאב לו לראות את הקבוצה שיקרה לליבו מתדרדרת, וריאל מדריד יצאה לפרויקט הגלאקטיקוס 2 - קאקא הוחתם ממילאן, כריסטיאנו רונאלדו שבר את שיא ההעברות וגם בנזמה, צ'אבי אלונסו ואחרים נחתו בולדבבאס. למרות זאת, השנה הראשונה הסתיימה בלא-כלום. אך לאחר-מכן מוריניו הוחתם.

בשלוש השנים של 'מו' בקבוצה הוא הצליח לבעוט את רגשי הנחיתות נגד ברצלונה ולהוביל את הקבוצה לאליפות מדהימה בעונת 2011/12 עם שיא שערים(121) ונקודות(100). אבל ריאל הודחה שלוש פעמים ברציפות בחצי הגמר ומוריניו עזב בטונים צורמים.

בקיץ 2013 קיבל את התפקיד קרלו אנצ'לוטי, מאמן מצליח בזירה האירופית ומאוד נוח. אנצ'לוטי דיבר כבר במסיבת העיתונאים הראשונה שלו על התשוקה לזכות בליגת האלופות וריאל צירפה אליה את גארת' בייל הנפלא בעוד עיסקה שיזכרו שנים בכדורגל העולמי. ריאל חזרה לגמר אירופי ראשון מאז 2002 ולמרות שעד הדקה ה-93 הכל נראה שחור - הסיום היה מתוק במיוחד. החזון של פלורנטינו פרז התממש. ריאל מדריד זכתה בלה-דסימה.

בסיום העונה השנייה של אנצ'לוטי בה החמיצה הקבוצה את התארים החשובים באמת - פרס החליט לפטר את המאמן למורת רוחם של השחקנים והתקשורת וספג ביקורות אדירות. הוא הוסיף חטא על פשע כשמינה את רפא בניטס כמאמן למרות שלא התאים. בחודש ינואר הוא פיטר את בניטס ומינה במקומו את זידאן. ריאל מדריד שוב נכשלה בליגה אבל זכתה בגביע החשוב באמת, הגביע עם האזניים הגדולות, שוב נגד אתלטיקו מדריד. עם זכייה שנייה בשלוש שנים ושלוש זכיות בסה"כ בגביעי אירופה - גם מתנגדיו של הנשיא פרס לא יכולים להתעלם מהרזומה.