יומן מסע

אלוהים יודע מתי האתר יחזור לתפקד ובטח שאתם כבר לא יכולים להמשיך לחכות. כמעט שבועיים אחרי שחזרתי מגמר ליגת האלופות - ועדיין לא התאקלמתי בחזרה בארץ ובחיי הפשוטים. בשעה טובה - סיימתי לכתוב ולעצב את יומן המסע שלי לגמר ליגת האלופות - בעקבות הלה-דסימה. כמה פעמים במהלך החיים קורה לכם שהמציאות עולה על כל דמיון ואף אחד לא היה יכול לכתוב תסריט טוב מזה? מעט מאוד פעמים, אני מניח. אחרי גמר מטורף מאין כמוהו ושבוע יקר מאוד שהיה שווה כל שקל(כמו שבייל שווה כל יורו ויורו) - דור רומנו, מדרידיסטה מלידה - מרגיש שהוא ראה כבר הכל בכדורגל. מה זה מונדיאל? השבוע במדריד - כך זה היה::

מי לא שאל אותי את מה שתמיד שואלים 'איך היה', ואני תמיד ענתי: מאיפה להתחיל? את החלום הראשון שלי בתור אוהד כדורגל שרוף ופאנט של ראול לא הצלחתי להגשים - לראות את השחקן הנערץ עליי ביותר כובש שער, אפילו גול 'ראולי טיפוסי' בדחיקה ממטר, רץ ליציע בברנבאו בו אני יושב, מנשק את הטבעת והקהל מריע. מודה שאיחרתי בכמה שנים. אבל גם לראות את ריאל מדריד במו עיניי ממרומי היציע באיצטדיון דה-לוז זוכה בלה-דסימה, גביע האלופות העשירי - זה גם משהו, לא?

דקה 90 - כולי שבור, גמור. כמה תסריטים עולים בראש. למה זה קורה לי. עוזב את הכיסא שלי ומתחיל ללכת. כמו מוריניו סטייל אבל לא באמת כדי לצאת מהמגרש. המאבטח, מה הוא רוצה ממני, בא לי לעמוד פה. מפעיל את הסטופר בשעון אחרי שהכרוז אומר בקול 'Cinco minutos'. עוברות איזה שתיים וחצי דקות ואני מיואש. קרן של מודריץ'...

 

פרולוג.

התאריך הוא יום רביעי, 24.11, יום רביעי. כמעט שלושה שבועות אחרי השחרור מהצבא. קיבלנו הזמנה מאולפן ערוץ הספורט להתארח. זה היה סתם מחזור וסתם משחק בו ניצחנו 4:1 את גלטסראיי. בסיום, עבדכם הנאמן שגם אירגן את הקהילה של מדריד באותו הערב - קיבל את 15 דקות התהילה שלו(זו רק קלישאה, בפועל זה היה הרבה פחות). אדון מודי הגדול שאל אותי בבירור - 'אליפות או ליגת האלופות'. בתור אוהד ריאל מדריד, אין דבר כזה לבחור, רוצים הכל, ובגדול. אבל לא התחקמתי ועניתי על השאלה - 'אליפות ספרד זה נחמד, אבל אנחנו רוצים את הלה-דסימה'. מודי, במפתיע - לא הכין את שיעורי הבית ושאל אותי. 'הלה-דסימה?' ועניתי - 'כן, גביע האלופות העשירי'.

קפצנו חמישה חודשים קדימה. גומלין 1/2 גמר ליגת האלופות - באיירן נגד ריאל. אנחנו יושבים במקלארנס כמה חבר'ה ולא מאמינים למראה עיננו. לא אלופת אירופה הגאה, לא הנאחס על אדמת גרמניה, לא הבטלנות הקבועה של ריאל במשחקי החוץ. אף-אחד לא יכל לעצור אותנו. זה נגמר ב-4:0 חלק ובמשחק הטוב ביותר שראיתי מריאל מדריד בימיי. כבר אחרי הגול השני של ראמוס העצום - מתחילים הדיבורים. 'אנחנו טסים לגמר', זרקנו כמה חבר'ה לאוויר, אבל אתם יודעים - יש הבדל בין דיבורים לבין המעשים. אז זהו - שלא. למחרת הייתי לא רגוע. העיניים ברקו מאושר הניצחון אבל התחלתי במרתון שיחות טלפון על פרטנר אפשרי לגמר ליגת האלופות. וכן - לא הייתי הכי ספצס בארגונים האלה, מודה. 
היו את אלה שאמרו שזה יהיה חלום עבורם - אבל הם היו אוהדים נייטראלים, בלי זיקה משמעותית לריאל מדריד והחבילה הזו בכלל לא זולה. הרבה יותר מהמענק שחרור מהצבא, שדווקא עלה בשנים האחרונות. היו את אלה שהשאירו אותי תלוי באוויר, ותודה רבה להם. החלטתי שאי-אפשר לחכות, המחירים היו בשמיים. בצהריים טלפנתי לגיסי דודו והחלטנו שהולכים לעשות טיול ענק כמו בימים הטובים. סגרנו הכל, המשימה הושלמה. אתה מתחיל להפיץ את הבשורות בהתרגשות, אבל עדיין לא באמת מאמין לעצמך. זו חתיכת היסטוריה. איקר הולך להניף את הגביע העשירי ואני אהיה שם? חלום...


יום חמישי: 22.5 - בדרך לליסבון עוצרים בברצלונה.

"אתה עוד תגלה את העולם, אם תרצה או לא תרצה. יש עוד זמן להשתנות מהקצה אל הקצה"(גידי גוב, עניין של זמן)


ימים ספורים לפני כבר הבנתי שכל סיכוי לשינה נורמלית הוא לא אפשרי. ומאז הצבא אני בן-אדם עייף מאוד, ובן-אדם שקשה לו לקום. אבל לא הפעם. לא היה צורך בשעון המעורר שבכל יום אחר שהיה מצלצל ב-5 בבוקר הייתי זורק אותו. הכנות אחרונות, בודק שהחולצה הנפלאה של A Por La Decima איתי(ותודה לבן התותח שהשאיל לי אותה יום לפני - כי האתר הרשמי התעכב עם המשלוח בדואר) - ויוצאים לדרך. אלוהים יודע איך השלוש שעות האלה עפו או יותר נכון טסו אבל...'קריאה אחרונה לנוסעים'. בדיוק קניתי אוכל בארומה(טונה, הרי שומרים על החלבון). דפקנו ריצה לאיזור D, אבל מסתבר ש...בסוף זה איזור B. כל מי ששמע על הטיסה אמר שהוא מקנא בנו. אפשר להבין אותו. פגשנו בינתיים עוד אוהד ריאל שקוראים לו יונתן והוא הגיע לבד.

 


היינו מוכנים שנינו עם הצעיפים כמו שראיתם, ואז לאט-לאט נכנסים לתרדמת. המטוס - ת"ש עולם מה שנקרא, מונח צה"ל אחרון שאני אומר, אני מקווה. מילה טובה לאל-על, כשמגיע אז מגיע. שירים טובים באוזניות, אפילו מזרחית - ואפילו פרקים של רמזור! הפרק היה אש - 'לצמצם הגעות'. נחתנו בברצלונה בשעה טובה ובתור התחלה ראיתי בובה של מסי שלא כל-כך מצאה חן בעיני, אבל אחרי שעטפתי אותה עם הצעיף של ריאל זה כבר נראה יותר טוב(או שלא). הטיסה עצמה ארכה 4 שעות ו-40 דקות אבל נחתנו ב-12:45 שעון ספרד, הרי מעבירים את השעה אחורה...

נהג המונית החוצפן רצה 'לחלוב' אותנו עם 25 יורו והתעצבנתי. גיששנו קצת עם האנגלית הדלה שלנו אבל הסתדרנו. בסוף עלינו על אוטובוס והגענו למקום הנכון.קניון ארינה נראה לא משהו מבחוץ אבל מבפנים - חתיכת קניון. לא נפלתי במיוחדמהחנות של בארסה ואחרי שטות שקניתי לחבר טוב שבחר בצד הלא נכון של הכדורגל - המשכנו הלאה. החנות Desigual - איזה בגדים. סימן קריאה! גאון מי שייבא את זה לארץ. מהחולצות הכי יפות שראיתי בחיים שלי. הבעיה - 50 יורו חולצה, אז עם כל הכבוד לסטייל - ממש לא. מישהו צריך להגיד להם שלא כל קטלוניה היא קאמפ-נואו. עצרנו לאכול במסעדת בשר לא רעה בכלל - Pura Garsa, שתעמיד סטנדרטים גבוהים לאוכל בהמשך. נזכרתי שהצטיידתי בעיתון של המארקה, ובצד ימין ראיתי תמונה של ראול עם הכיתוב 12. הבנתי שהוא יטוס לגמר האלופות, וביקשתי מהמלצר שיאמת את דבריי. וצדקתי.

 


הלכנו כמה מטרים ספורים וראינו את הגנים הבהיים המדהימים, איזה נוף!(בפעם הראשונה ובהחלט לא אחרונה לטיול). התחלנו קצת לצלם ולתעד עד שפתאום הגיע ישראל שזיהה אותנו וביקש עזרה דחופה. גנבו לו את התיקים עם הפספורט והכל הלך לו פייפן. הטיסה שלו יוצאת עוד מעט. ראינו שוטרים באיזור וביררנו על תחנת המשטרה הקרובה וניסינו לעזור לו. לאחר-מכן מיהרנו בזריזות לאוטובוס לטרמינל A1. בטיול הזה כל עכבה לטובה, באמת. הטיסה הפעם הייתה בתנאים קצת פחות טובים, אבל נחתנו בשלום בפורטוגל בשעות הערב.

מלון ה-Tryp A Porto שבו נישן רק הלילה - נמצא מטרים ספורים משדה התעופה, פשוט לחצות את הכביש - אהבנו את זה. התארגנו ודי התעצלנו לנסוע למרכז העיר אז ניסינו לאכול ארוחת ערב בשדה התעופה מה שפחות הצליח - די גורשנו בשל השעה המאוחרת. בסוף אילתרנו עם תחנת הדלק הקרובה - מי אמר שזה לא מועיל? זו הייתה 'ארוחת פועלים' במלוא מובן המילה, אבל לא נורא - הכי סטייל. קצת שקדים, חטיפים פיטנס וגם קופסת טונה שהייתה איתי ליתר ביטחון. לפני סוף היום הסתובבנו קצת באיזור המלון. כל רחוב נראה מעניין ומרתק, וכבר ביררנו איך נגיע מחר לאן שאנחנו צריכים. במלון שהיה מעוצב מאוד יפה - שמנו לב לבריכת שחייה חמודה וגם פינת אינטרנט שימושית. חברים שלי נותנים בראש במסיבת סוף קורס חד"כ הכי מדהימה שיש - ורציתי להיות שם. אבל..הם מבינים אותי. היום הראשון תם וההתרגשות לקראת הגמר רק הולכת וצוברת תאוצה...

יום שישי: 23.5: פסטיבל


"הייתי נער בשכונה יפה. לכדורגל הייתה לי אהבה. הייתי רץ מבקיע בין החיבורים, ימי ילדות מאושרים"(אייל גולן, מלך המגרש).


גם היום הזה התחיל ממש מוקדם בבוקר. עזבנו מהר את המלון שאירח אותנו נאמנה מס' שעות מצומצם והלכנו לשדה תעופה כדי לתפוס מונית ליעד הבא. אבל כאן(ליסבון) זה לא בארץ. הנהגי מוניות לא יצפצפו ויריבות מכות על עוד קליינט - נותנים זכות קדימה להולכי רגל ויש הסכם ג'נטלמני 'לא כתוב'. זה לפי תורות, בערך. אבל במקום לחכות מלא זמן ולהיות אחרונים - קימבנו משהו, ישראלי או לא ישראלי? בדרך רואים כבר הרבה שלטים לגמר. וגם גשר עצום שיהיה מעין נקודה חשובה על המפה עבורינו - גשר ה- Puente de Abril - גדול כמעט כמו הגשר המפורסם בסאן-פרנסיסקו. חבל שאי-אפשר ללכת עליו ברגל. המלון החדש מקבל אותנו לפי התוכנית רק בשעה 14:00 ויצאנו לטייל. וכמו תמיד בטיול הזה, שלא השקענו בו דקה מראש - כל אלתור היה בינגו. בקירבת המקום ראינו הרבה מרקטים, פאבים ומסעדות ממש קטנות ולא מעניינות, אבל בכל אחת מהן יש את השלט על הגמר כמובן.

קו 727 הביא אותנו למרכז העיר ובדרך חלפנו אפילו על פני ההתאחדות לכדורגל הפורטוגלי. הפסל שראינו שם הוא עצום. המשכנו להתקדם ופנינו ימינה ברחוב המרכזי. פתאום ראינו התקהלות של אנשים וזה הריח כמו משהו טוב.. וזה היה המלון של ריאל מדריד! ה-Tivoly. ראיתי שם כלי תקשורת והתפניתי לראיון קצר שלא יפורסם בשום מקום כמובן. שאלתי את המאבטח ליתר ביטחון - "Jugadores del real madrid?", והוא אמר שכן אבל הם יוצאים לאימון רק בצהריים. המשכנו להתקדם. דודו כנראה תפס אש בגלל הלוק עם השיער הארוך והזקן הלא מגולח, ובכל 5 מטר הציעו לנו חשיש ומשקפי שמש ממש מכוערות. חנויות של מזכרות החלו להופיע גם כן וגם קיוסקים. באחד מהם ראיתי המון-המון קלפים, כמו סופרגול - ובתור אחד שהיה מטורף על העניין בתור ילד - הייתי בהלם. באמת שכמעט התפתתי. בינתיים התחדשתי במארקה, מנהג קבוע בכל אחד מהימים, בחוברת של עיתון 'רקורד' לקראת המונדיאל וכמעט קניתי שני ספרי כדורגל. בדרך היו גם פסלים מאודמוזרים.

 


ראינו מעלית מעניינת שמקפיצה אותך לגובה מטורף אבל התור היה מוגזם ו-ויתרנו. עוד נחזור לשם. בהמשך התקדמו וראינו חנות רשמית של גמר ליגת האלופות, וזה היה רק 'הפתיח' לקראת מה שעומד להיות. לא ידענו מה מצפה לנו בהמשך. עוד קודם נכנסתי לחנות עם הרבה דגלים ומזכרות של כריסטיאנו. ראיתי שם חולצות מזויפות טובות כמו פעם - הנרי, ואן-ניסטלרוי, שבצ'נקו, פיגו, זידאן בצרפת. אני התחדשתי כמובן באחת של ראול - 5 יורו, לא ניקח? כנראה שהרגשתי מה עומד לבוא...

 


פסטיבל גמר ליגת האלופות. מטר מהים המדהים. רק השלט עם הדיוקן של ראולעשה לי צמרמורת. התחלתי להיכנס לאווירה, והפעם באמת. ילדים מקפיצים כדור ועושים טריקים נהדרים על הבמה לקול תשואות הקהל; טורניר פלייסטיישן(אבל זה של PES 2014, ואני כריש ב-2013); פעילויות לילדים כמו לפגוע במשקוף עם הכדור וכן-הלאה; מסך ענק שמקרין את כל הגמרים של ליגת האלופות מאז ומעולם; וגם גביע האלופות הרשמי מחכה לתמונה שלכם איתו. דודו האמת נעלם לפני זה לכמה דקות ולא מצאתי אותו, אבל המשכתי להסתובב. פתאום הוא מראה לי במצלמה - 'תפסתי לך אותו, את הגביע'. ואני אומר - 'מה זה יעזור לי? קודם כל שאיקר יניף אותו ואחר-כך שלי תהיה תמונה איתו'. כמו ישראלי מצוי - שמתי לב שאף-אחד לא בודק מי נדחף ואיפה - אז במקום לחכות שעה - חיכיתי עשר דקות לתור לגביע. גם דודו, שלא חיפש להצטלם יותר מדי אלא יותר לתעד - לא ויתר על תמונה עם הגביע. הרי נתניה שלו לא תראה גביע גם עוד מליון שנה נראה לי. בחנות הרשמית רציתי לקנות 10 גביעים ולהוסיף אותם למוזיאון שלי בחדר. אבל המחיר היה גבוה, אז הסתפקתי באחד. עוד קניתי 2 דגלונים של הגמר(אחד לי ואחד לבן) וגם צעיף למזכרת. לא רציתי לקנות יותר מדי לחברים כדי לא לנחס. גם דודו התלהב וקנה לאחיין החמוד שלי חולצה של ריאל וגם צעיף. עובדים על הדור הבא כבר עכשיו. ליצור שושלת.. הלכנו קצת לים המרגיע ומזג האוויר המשך לתעתע. כל אוהד ריאל שראיתי - ישר צעקתי לו A Por La Decima. וכולם היו מבסוטים ומחוייכים. טוב לדעת שאנחנו באותו ראש.

 


אחרי העמסת בשר רצינית ודי זולה - הרי צריך לשמור על החלבון - ניסינו שוב את מזלינו ועברנו בדרך במלון של ריאל. הפעם ההתקהלות הייתה גדולה יותר והיו עוד אנשים, וגם ספרדים שרופים עם דגל וצעיף ששרו שירי עידוד. כולנו יחד התחלנו לשיר חלק מההמנון וגם 'כריסטיאנו, כריסטיאנו' - אבל אין קול ואין עונה. עמדתי על הגדר כמו האוהדים באולטראסור - אבל התייאשתי אחרי קרוב ל-40 דקות והמשכנו הלאה.
הגענו למלון החדש - Opera Gale Hotel - שדי איכזב. ארבעה כוכבים אבל הכל בתשלום(חדר-כושר, בריכה) - אפילו הכספת. Wi-fi חופשי רק בלובי. פרקנו את המזוודות והתיקים והמשכנו שוב למרכז העיר כדי לאכול כמו שצריך. דפקנו סטייק איכותי(פעמיים בשר ביום!) במסעדת Locanda Italiana וראינו הרבה אוהדי אתלטיקו בטירוף. שרים על האליפות ועל הגמר. לפני השינה הלכתי ללובי ונכנסתי לאתר הרשמי של ריאל. ראיתי את התמונה של ראול עם היירו וזידאן - גיבורי 2002 - ושוב הייתה לי צמרמורת. הערוץ הרשמי של ריאל במלון(איך קולטים אותו בארץ??) המשיך להיות כל הזמן ברקע. אני מתחיל להבין לקראת מה אני מגיע. עוד פחות מ-24 שעות. מחר היום הגדול!!

יום שבת: 24.5: גמר ליגת האלופות!


"הגעתי לכאן כדי לנצח. לא עברתי הכל כדי להפסיד"(סיוון, אין גבולות)


"אם היו לי מילים לתאר..אז לבטח הייתי אומר"...(קובי אפללו, יחידה שלי)


"It's my life', it's now or never" 
(Bon jovi, it's my life)

הגמר מדיר שינה מעיני. קמתי ב-4 וחצי מההתרגשות - וחזרתי לישון. ידעו שצפויה סערת רגשות ברמות שלא חווינו הרבה זמן - והחלטנו מלקחת את היום הזה באיזי. שילמנו על החדר כושר והבריכה וככה פתחנו את הבוקר, בעצלתיים. עשיתי אימון טוב לכל השרירים בגוף(עם הגופייה הנכונה כמובן - של ריאל) ואפילו הגזמתי במשקלים מרוב התלהבות ונמתח לי הטרפזיוס, משהו שלא השתחרר עד החזרה ארצה אגב. התאמנתי עם עצמי ושמתי שירים מהטלפון בערך. החדר כושר היה לא רע. קצת משקולות, מכונות בסיסיות לחזה, לרגליים וגם פולי עליון, מוט אולימפי ועוד. אפשר היה לאלתר משהו. בג'קוזי היה אש גם ועשינו 'ספינינג במים' עאלק.

בערך בשעה 12 בצהריים כבר ראינו כמה מדרידיסטות איכותיים שמתכוונים לעשות את הדרך המוקדמת למגרש. פתיחת השערים כידוע לנו היא רק ברבע לחמש - שלוש שעות לפני שריקת הפתיחה. ידעתי שאני אגיע מוקדם, הרי זה לא משחק בבלומפילד נגד הפועל רעננה - אבל לא עד כדי כך. עלינו לחדר להתארגן והערוץ הרשמי של ריאל ידע מה צריך לפמפם לנו. שידר עוד ועוד גמרים והכניס אותנו לאווירה. עיר שלמה פשוט יוצאת מדעתה!! ראיונות עם ראול הגדולפאקו חנטו,פרננדו היירו וגם אלפרדו די-סטפאנו. מי שהיה אחראי על חמשת גביעי אירופה הרצופים בשנות ה-50 - כבר מבוגר וזקן ויושב על כיסא גלגלים. אבל כשהוא מדבר על ריאל מדריד ההיא - רואים את הברק בעיניים שלו. ודי-סטפאנו לא אדם נעים הליכות במיוחד לפי מה שידוע לנו.

התעצלנו ללכת רחוק בחיפוש אחר ארוחת הצהריים ומצאנו אחלה מסעדה מטר מהמלון: O-Lutador. עלה גרושים, גם הבירות זולות - וצלחת מפוצצת בחזה עוף - לא רק העניין הזה. הלכנו לדפוק שנ"צ אבל לקח לנו זמן להירדם. גם דודו, בן-אדם שעשה דבר או שניים בחייו - אם זה חתונה ולגדל משפחה, טיולים בתאילנד ובהודו, והוא שייך לענף הכדורגל ואוהב את ריאל מדריד אבל לא פאנט כמונו - התחיל באמת להתרגש. השעון המעורר צילצל בשעה 15:00 והתחלנו בהכנות. מוציאים את הכרטיסים מהכספת ושמים אותם היטב בפאוץ'. לקחתי איתי 200 יורו לבזבוזים. התכוננתי ממש כאילו הולכים להופעה - כל שיערה על הראש עמדה כמו שצריך עם הג'ל, הצעיף הסגול המפורסם שאני תמיד לוקח איתי נמצא עליי ולא הצעיף שקניתי לכבוד הגמר, והחולצה? נו, ניחשתם נכון. של ראול - חולצת בית של ליגת האלופות מעונת 2002/03 - טהורה, נקייה, מדהימה. שוב הבטתי הצידה ליד הסמל של גביע אירופה כשהכיתוב '9' מופיע שם. חייכתי והאמנתי שבסוף הערב זה כבר יהיה לא רלוונטי. והנה 'סטטוס ריאל' ערב הגמר - כל הציוד. וזה עוד מבלי לדבר עלהתחתונים(כל מי שנפל בפח ולחץ על הלינק המזויף - הגזמתם).

הלכנו על בטוח ולקחנו מונית. הגענו די מהר, לפני השעה 16:00 אפילו. התרשמתי מכמות האוהדים שכבר הייתה, אבל דודו אמר שכדאי להירגע בקניון הקרוב - קניון קולומבו. עוד תמונה. הקניון היה מעוצב יפה לקראת הגמר אגב. גם שם היו המון אוהדים שהעבירו את הזמן. שתינו קצת קפה, הסתובבנו, נתקלנו בכמה אוהדי ריאל ישראלים. אבל זהו, החלטתי שחייבים להיכנס, גם אם אני אהיה הראשון שם - ולא הייתי רחוק מזה. מעבר לשאגות הקבועות של 'Hala Madrid' ו- 'A por La decima' - ראיתי עוד חבורת אוהדים. אמרתי להם יאללה, בואו נעשה תמונה. הם כל-כך התלהבו שלא רצו לתת לי ללכת. ממש הרגשתי מנהיג האולטראסור. כולם 'ברעל' מה שנקרא, וזו ממש לא הטירנות בצה"ל, רחוק מזה..
 


הדוכנים לקראת הגמר הפעם לא עניינו אותי, מבט חטוף ודיי - בואו ניכנס. להפתעתי הרבה, אני רואה שקיבלתי כרטיס ליציע של אוהדי אתלטיקו מדריד. הסוכן הנוכל עוד ישלם על כך והרבה(למעשה, קיבלתי החזר של 50% מעלות הכרטיס, שעלה 1150 יורו). השמש סינוורה והפריעה לתמונות מהמגרש המפואר והיפה הזה. לאט-לאט אוהדים התחילו להגיע. המסך הענק הקרין קטעי וידאו נדירים של אגדות עבר מליגת האלופות, וגם את הגמרים. כמובן שאני התעמקתי בעיקר בגמרים של 2000 ו-2002. ראול דוהר חצי מגרש, עוקף את קניזארס וכובש את ה-3:0 ומוריד את החולצה מתחתיה הוא לובש גופיה לכבוד בנו; הוולה המדהים של זידאן וכן-הלאה. מעניין אם גם היום ניכנס להיסטוריה מהצד הנכון שלה.

ה-Wifi לא עבד הפעם, ובאמת שניסיתי לשאול את כל העולם ואחותו - אבל הסתדרנו בלי זה, הזמן טס כשנהנים. לאט-לאט אנחנו מבחינים שהאוטובוס של ריאל מדרידהגיע. וגם של אתלטיקו, ואוהדי אתלטיקו באו לתת בראש. הם לא רגילים למעמד, הם לא שבעים, הם תמיד מעודדים ומדובר באחד מהקהלים הטובים באירופה, יחד עם ליברפול ודורטמונד. אבל הקהל לא מנצח משחקים וכריסטיאנו ובייל לא אמורים להתרגש. המגרש נפלא אגב, אם לא אמרתי. בנפיקה קבוצה 'קטנה מידי' בשביל מגרש כזה.

 


בשלב מסוים, כשראינו שהקהל של אתלטיקו עולה על גדותיו ולי נמאס להסתכל הצידה לימין ולראות את כל המדרידיסטאס בטירוף ואותי קצת פחות שייך - החלטנו ללכת ולבדוק. אולי יש אוהדי אתלטיקו שגם 'נדפקו' ביציע הלא-נכון. ביצענו החלפה זריזה והכל היה טוב. זו הזווית החדשה שלנו. הטקס והקרנבל שהיו לפני המשחק לא דומים. לשום דבר אחר. עוד לפני שהתנגן ההמנון המצמרר של המפעל - כבר אפשר להבין מהי ליגת האלופות. לואיס פיגו הגדול שקיבל עידוד מאסיבי מאוהדי ריאל 'פיגו, פיגו, פיגו' - הביא את הגביע למרכז המגרש. על המופע הנהדר של הרקדניות ומי לא - כבר דיברנו, אבל המופע האמיתי הוא על כר הדשא...

השחקנים כבר מתחממים. דודו התלהב שהוא תפס את ראמוס בשיאו עם המצלמה. 'בטוח אני אוכל למכור לו את התמונה הזו', חשב לעצמו, די בקול הייתי אומר. אחר-כך הגיע החיבוק המסרותי עם סאן-איקר. שיהיה לנו בהצלחה!

 


מתחיל המשחק. אלה הולכות להיות 90 דקות קשות. אי-אפשר רק ליהנות. אני ממש לא אוהד נייטראלי, יש את הלחץ. שכל הפסטיבל פגע בריאל מדריד, שנגיע זחוחים למרות שזה גמר ליגת האלופות. אתלטיקו קבוצה מעולה והיא עשתה לנו כבר צרות העונה, ואני עוד מחכה לסגירת המעגל איתה. וזה לא משנה אם דייגו קוסטה מוחלף אחרי 8 דקות. גם לנו יש חולשות - היעדרותו של אלונסו גרמה לאנצ'לוטי לנדודי שינה וקדירה היה זה שנזרק למערכה והתברר כחיסרון מספרי כבר משריקת הפתיחה, שלא נדבר על אוכל השווארמות בנזמה שלא נגע בכדור ואפילו לא הועיל בטובו לעשות לחץ על הבלם.

ריאל מניעה כדור, מניעה ומניעה - אבל שום דבר, אין מצבים. כריסטיאנו לא בא מספיק לקבל. המוטיבצייה של קרבחאל, מודריץ' שדוחף קדימה ובעיקר של ראמוס - לא מספיקה ליותר מדי. בערך אחרי חצי שעה, אתלטיקו עושה טעות. מסירה איומה של גאבי והכדור מגיע לבייל שרץ, רץ, רץ. נו, תבעט!!! בייל עבר עוד שחקן ורשם החמצה מזעזעת. וואו, כמה קיללתי אותו. אנגלית, ספרדית, עברית. לא יהיו עוד הרבה מצבים כאלה. שחקן של מאה מליון יורו! בשביל זה הביאו אותך!

בדקה ה-36 אתלטיקו כבשה. אלוהים יודע מה קסיאס חיפש שם כשיצא מהשער, וחרב עליי עולמי. ידעתי שהכדור נכנס גם כשהוא התגלגל כל-כך לאט ואיקר עשה הכל כדי למנוע את הפאדיחה. איקר, המנייה הכי בטוחה שיש - מפשל בגמר. ובייל מחמיץ מכל מקום אפשרי. הרגשתי שזה לא היום שלנו, שמשהו חסר בריאל, שזה גמר שכל הדברים המוזרים קורים בו. ושהכל הולך הפוך - אז אתלטיקו, הלוזרית הנצחית - תהיה עם ידה על העליונה? אתלטיקו תהרוג את השעון, תיארתי לעצמי. ניסיתי להתעודד מידי פעם עם השירים של הקהל של ריאל מצד ימין - אבל זו לא הייתה באמת דחיפה, על מי אנחנו עובדים. רק הקהל של ריאל יכול לישון בגמר ליגת האלופות. גם ה-'Hasta el final Vamos Real', כמו השלט הענק שהכינו האוהדים - לא היה מספיק חזק ולא מספיק ארוך.

במחצית ניסיתי לשאנות פאזה, אבל הייתי חיוור. אנצ'לוטי עשה את החילופים הנכונים, ובעיקר הימר מבחינתי עם מרסלו שכבר הרבה זמן לא באמת שחקן כדורגל(מאוד איטי ושמנמן, לא יורד להגנה, הפס האחרון זה לא זה וגם הטכניקה על המטר). ריאל השתפרה, אבל זה עדיין היה לאט מידי ואולי מאוחר מדי. היו כמה חצאי מצבים - איסקו, רונאלדו שפיספס נגיחה של ראמוס, בייל שוב(!) וגם כדורי רוחב מאוד מסוכנים. בשלב מסוים אפילו דודו איבד את שלוותו והחל לקלל יחד איתי. 'נו, תנו לנו את זה כבר, כוס ראבאק ערס!!!' הבחור היה בטירוף.

אפרופו קללות - לא רק בייל חטף ממני, אלא גם די-מאריה. הוא היחיד שהצליח למצוא פיתרון לצפיפות של אתלטיקו. כשהוא החליט לקחת את הכדור ולעבור את כולם - הוא עשה את זה. אבל לפחות פעמיים הוא היה חייב לשחרר ימינה לבייל ואם זה היה קורה - היה מעמיד אותו במצב של אחד על אחד. אבל די-מאריה חיכה ולכן נכנסו לו ברגליים. 'די-מאריה - אזקיירדה! בייל! איחו דה-פוטה' צעקתי כל הזמן. ספרדיה שמנמנה שישבה מתחתי הצדיקה אותי בכל תנועת גוף ונראה לי שהסתכלה עליי כמעט כמו על המשחק. רק שלא בנתה עליי אני מקוה, אין מצב..

"אני בטוח שאם יהיו עוד כמה דקות אנחנו יכולים לא רק להבקיע אלא גם לנצח. אנחנו ממש יושבים להם על השער", דודו צועק ומנסה להרגיע אותי, אבל לשווא. זו הבעיה - שאין את הכמה דקות האלה, הזמן הולך ואוזל. אומרים שהזמן טס כשנהנים אבל אשכרה עברו 90 דקות וריאל כמעט לא עשו שום דבר. ציפיתי לראות קבוצה שטורפת את הדשא ובאה עם רעל בעיניים כדי לעשות היסטוריה. אין הרבה הזדמנויות כאלה. אני בטוח שאם אני הייתי על הדשא הייתי רץ כמו מטורף. כמו במשחק האליפות של הפועל בטדי לפני 4 שנים, התחלתי עם ה-SMS לאמא 'שום דבר לא הולך, אני לא אשכח להם את זה בחיים(איך שהם ביאסו אותי'. היא אומרת לי 'תאמין'. נו טוב, מה היא יכולה להגיד?

דקה 90 - כולי שבור, גמור. כמה תסריטים עולים בראש. למה זה קורה לי. זו לא השנה שלי. כל המסע היה לחינם. זה לא עוד הפסד, לעזאזל, לוזרים. מתחיל לחשוב על 'ננסה גם בשנה הבאה'. להבין שאני לא הנאחס. היו לפחות עוד 4 אוהדים שרופים של ריאל שטסו למשחק והם מהקהילה כאן בפורום - אולי זה הם. עוזב את הכיסא שלי ומתחיל ללכת. כמו מוריניו סטייל אבל לא באמת כדי לצאת מהמגרש. המאבטח, מה הוא רוצה ממני, בא לי לעמוד פה. מפעיל את הסטופר בשעון אחרי שהכרוז אומר בקול 'Cinco minutos'. עוברות איזה שתיים וחצי דקות ואני מיואש. קרן של מודריץ'...

הסתכלתי על המהלך רק בחצי עין, לדעתי אפילו דמעה אחת החלה לרדת. אני זוכר במטושטש איך ראיתי את היד הארוכה של קורטואה סוגרת כמעט את כל השער, הכדור ירד ועלה, לא ראיתי מי נגח אפילו, ואז הרשת זזה. שאגה אדירה של האיצטדיון. 1:1!!! סרחיו ראמוס הגדול עושה את זה. בייל ורונאלדו היו לא פקטור במהלך, הקרן הייתה לא ממש נוחה וראמוס היה צריך לעשות תנועה מהירה ולנגוח בצורה מושלמת לפיסת השער הקטנה היחידה אליה קורטואה לא יכול להגיע. וראמוס עשה את זה. מאניה-דיפרסיה. אין דברים כאלה!!!

בכיתי כמו ילד. אני בן-אדם רגיש יחסית וכדורגל תמיד היה מחבר ביני לבין הילדות. אבל זה לא היה עוד בכי. בחיים לא בכיתי ככה, לא דמעות של עצב(אפילו לא בינואר השנה, שקרה איזה משהו שלקח לי זמן להרים את עצמי) ובטח שלא דמעות של שמחה. בהתחלה עוד הסתרתי מעט עם הצעיף של ריאל וכיסיתי את העיניים, אבל אחר-כך הבנתי שממש לא אכפת לי. הנה זה. תחסכו ממני את התגובות שלכם. מי שזה לא נראה לו - שיילך לחפש. הוא יכול לפרוש מקריאת הפוסט הזה כבר עכשיו, תודה. זה אני ומי שאני. דודו תיעד את הרגע המקסים הזה עם המצלמה, ואוהד שישב ליד השמנמנה שהזכרתי ממוקדם - החליט שהוא חייב תמונה איתי, ונהנתי בחיוך. כמה רציתי את זה, כמה אני אוהב אותם, איזה סיום, עשיתי היסטוריה! אף-אחד לא היה יכול לכתוב תסריט יותר טוב מזה. כן, מבחינתי באותו רגע ראמוס כבר הניף את הגביע. השערים של בייל(כמעט התחלק מרוב שרץ בטירוף), מרסלו(ריגש עם הדמעות) ורונאלדו(קצת הגזים עם החגיגה המופרזת) - היו בכלל לא רלוונטים. אני זוכר קצת את תנועות הידיים של פלורנטינו פרז, את הטירוף של אלונסו על אזרחי ביציע. יאללה, אתלטיקו שבורים מנטאלית - בואו נוותר על ההארכה המטופשת הזו ונגיע להענקת הגביע. לה-דסימה, לה-דסימה, לה-דסימה!!!!

 


לא צילמתי שום סרטון אחרי הגול של ראמוס. אפילו לא תמונה. אני מתחרט? אולי לכמה דקות חשבתי ככה, אבל זה מה שכל-כך יפה - לא הייתי מסוגל. וזה גם לא חשוב. צריך לחיות את הרגע וליהנות ממנו, לא הכל צריך לתעד. יהיו מליון תמונות בכל האתרים. לא משנה כמה כתבתי על אותו רגע וכמה עוד אכתוב - זה לא יספיק כדי לתאר. הרגע הזה שאתה מבין שריאל אלופת אירופה..'אם היו לי מילים לתאר - אז לבטח הייתי אומר'...
את הענקת הגביע ממש לא ראיתי, גם בגלל המיקום וגם בגלל הדרך, הצורה. גמר ליגת האלופות? ההנפה הייתה נראית כאילו זה הסלון של לוזון ומכבי פ"ת זכתה בגמר גביע הטוטו. היה חסר השיר שמזוהה כל-כך עם התארים - We are the champions, אבל גם ההמנון של ריאל, בו זייפתי כהוגן אבל ידעתי כמעט את כל המילים - הספיק גם הספיק. אבל בעצם זה כל-כך לא משנה...תגובה אחת מתוך עשרות שקיבלתי אצטט כאן. חבר מהקורס של החדר-כושר. "אתה לא מבין כמה אני מקנא בך. איזה גמר ענק. הלב שלי דופק. שמע, לא יכולת לקבל גמר יותר טוב מזה. חוויה לכל החיים". כל החברים אמרו שהם חשבו עליי באותו הרגע ושמחו בשמחתי, גם אלה שלא קשורים לענף. ואלה שלא קשורים לענף? הם הפסידו בענק.

יכול להיות שזו פיסקה מיותרת בפוסט שגם ככה הוא ארוך מהרגיל. אבל אי-אפשר שלא להזכיר שיש כל-כך הרבה פעמים בעונה שאתה מתפלל שהכדור יכנס בדקה האחרונה במצב של שיוויון - והקבוצה שלך תנצח. ממשחק ליגה זוטר ועד גמר ליגת האלופות. רוב הפעמים זה לא קורה, עם כל הכבוד לרמונטדות בעונת קאפלו. הפעם זה קרה, ובגדול. כנראה שאלוהים כן אוהב אותי, לפחות קצת. דודו המצחיק הלך לחפש אותי וחשב שהעזתי לצאת מהמגרש. 'אתה דפוק? הייתי חייב לזוז קצת, לא חשבתי לרגע לעזוב'.

נשארנו הרבה זמן במגרש, דודו אפילו למד כמה שירים. תיענדו עוד תמונות מהנפת הגביע. דודו הצליח יותר עם המצלמה הטובה שלו. נשמנו את הדקות האחרונות מאותו גמר נפלא שלא יחזור לעולם ולא ישכח לעולם. שחקני ריאל עשו פאסיו לסימאונה וקבוצתו שבאמת נתנו מאבק ענק. גם אני ראיתי אוהדי אתלטיקו בקניון קולומבו, שם אכלנו ארוחת ערב, ואמרתי להם - 'גראנדה אקיפו, גראנדה טמפורדה' - קבוצה גדולה, עונה ענקית. אבל בואו לא נהיה יפי-נפש - זה קל 'לעודד' כשאתה בצד המנצח.

 


שעתיים חיפשנו מונית ארורה שתחזיר אותנו למלון, אבל התחרות הייתה קשה - מול אלפים. ובאופן מפתיע - לא היו מספיק מוניות. הקפנו את האיזור לאורכו ורוחבו והיינו קצת מיואשים. בסוף הסתדרנו. בכלל רציתי ללכת להשתין ליד איזה עץ - והגיעה המונית המיוחלת. אבל כשאני חושב על זה - גם ככה לא הייתי מצליח להירדם באותו לילה. הגענו למלון לקראת 3 לפנות בוקר, ותעשו חשבון פשוט כמה זמן עבר מהגמר(בפורטוגל הרי מורידים שעתיים, והמשחק התחיל ב-19:45 שעון מקומי). עוד קצת מערוץ הטלוויזיה הרשמי, ובעיקר מקלחת ארוכה ואנחת רווחה ענקית שהשתחררה...

יום ראשון: 25.5: אפטר פארטי

we are the champions - my friends
and we'll keep on figthing - till the end
we are the champions
we are the champions
no time for losers
cause we are the champions - of the world
(queen, we are the champions)

דקה 90 - כולי שבור, גמור. כמה תסריטים עולים בראש. למה זה קורה לי. עוזב את הכיסא שלי ומתחיל ללכת. כמו מוריניו סטייל אבל לא באמת כדי לצאת מהמגרש. המאבטח, מה הוא רוצה ממני, בא לי לעמוד פה. מפעיל את הסטופר בשעון אחרי שהכרוז אומר בקול 'Cinco minutos'. עוברות איזה שתיים וחצי דקות ואני מיואש. קרן של מודריץ'...

קמים בפעם הראשונה בלי שעון מעורר. הדבר הגדול מאחורינו, המטרה לשמה התכנסנו, שברנו תוכנית חיסכון וטסנו - הושגה בהצלחה, ועכשיו אפשר 'באמת ליהנות'. מנסה לענות לכולם בוואטספ בכמה דקות ה-Wifi שהיו לי, אבל לא מצליח. כן, אני יודע שזכיתי להיות בגמר ענק ושכולם מקנאים בי ושאף-אחד לא היה יכול לכתוב תסריט טוב יותר. מודה שגם קמתי ב-4 וחצי בערך ופתאום תהיתי אם הכל היה חלום או שהנגיחה של ראמוס באמת נכנסה?
 


הדבר הראשון שעשיתי היה לקחת עיתון מקומי שהיה במלון ולהתחיל לאסוף מזכרות וכל פיסת מידע מהגמר הזה. את החיוך הדבילי שלי מהפנים היה פשוט בלתי-אפשרי להוריד. חשבנו על לחזור לקניון - קולומבו, ופשוט אמרנו לנהג מונית את שם האצטדיון - אסטדיו דה-לוז. עדיין הגיעו אוהדים רבים עם חולצות מהגמר. גם אוהדי אתלטיקו. בקניון ראינו חנות בשם 'סלסה' - מאוד יקרה גם כן. ב-Speingfield מצאתי אחלה דברים והנה קניתי משהו שלא קשור לכדורגל בשעה טובה. המוכר ראה אותי מוריד חולצה באמצע החנות והתעצבן - כנראה שבאירופה זה לא מקובל - אולי היה בשוק מהגוף החטוב - בכל-מקרה שיחקתי אותה לא שומע והמשכתי.

במשך קרוב לשעה הקפנו את הקניון(הפעם חוש הניווט בגד בנו) בחיפושים נואשים אחרי החנות של הטבק ששם מוכרים איתנו. דודי קנה קצת שטויות לילדודס בינתיים. יצאנו רגע החוצה כדי שדודו יעשן(הפסקת סיגריה - טייק 200 בערך) - ופתאום הבחנו במשה פרימו הגדול, ציון 3. 'פרימו, היית בגמר יא כריש?' - 'לא, באתי היום', הוא ענה וניסה להצחיק. אחר-כך זרקתי לו 'אני מסכים איתך האמת - בלי זהבי, מכבי מתמודדת על היריבה עם אום-אל פאחם'. הוא אמר שבתוכנית מגזימים אבל מכבי באמת תלותית בו בצורה מוגזמת, וסיפר שהוא כל שנה נוסע לגמר. אחר-כך סיפרתי לו שאני אוהד הפועל בכדורגל ודודי העדיף לא לחשוף את אהדתו למכבי נתניה, כי אחרת הדו-שיח לא היה נגמר. בקיצור, התחדשתי במליון מארקה בערף והתלהבתי ממוסף הספורט הענק(מעל 80 עמודים).

 


המשכנו ברוח השטות למשחק באולינג רציני. במשחק השני הובלתי כל המשחק, אבל אחרי סטרייקים טובים הרסתי - ובסוף דודו ניצח למרות ה-90 נק' שלי. קצת מרגיש כמו אתלטיקו. באולינג לא שיחקתי כמה שנים טובות אגב, אולי לראשונה מאז היציאות לכיכר רבין בכיתות ז'-ח' והגיחות לארומה(זה מה שהיו עושים בת"א). זה היה אחלה מקום של 'משחקי מזל' ושרפנו שם קרוב לשעה בשקט. דרך אגב, התמונה עם העיתון - מעולם לא נהנתי כל-כך לקרוא עיתון ככה. קראתי הכל פעמיים, כמעט שלוש.

כשחזרנו למלון הלכנו להשכיר אופניים כמו שתיכננו בבוקר, ובאמת היה מרשים. איזו טיילת יפה. ראינו כמה מסעדות אופציונאליות לקראת הערב, ולא ציפינו איזו גניבה מחכה לנו בהמשך. פעם ראשונה שנפלנו במסעדה. אוכל בינוני ומטה וימבה כסף - 40 יורו כמעט על כלום! הנוף מדהים אבל זה לא מהות העניין. מסעדת Las Brasitas - אל תבואו.

 


בחדר, כמו שאמרנו - הטלוויזיה תמיד פתוחה על הערוץ הנכון של ריאל. ראול כבר דאג לברך באינסטגרם על הזכייה בליגת האלופות והצטלם עם השחקנים שהעלו בערך מיליון תמונות. חשבתי לכתוב כמה שורות בקטנה בפורום אבל לא הייתי מסוגל, זה היה גדול עליי. חזרנו בדיוק בזמן למלון - בשירת ה-We are the champions בחגיגות הזכייה בברנבאו. איזו הפקת ענק, אין דברים כאלה. שוב מוכיח עד כמה המועדון הזה הוא מס' 1 בעולם. צבט לי קצת לא להיות שם, אבל באמת שהייתי בדבר האמיתי, ולא נורא - כל הטיול הזה הוא כיף אחד גדול וצריך קצת לגוון מהכדורגל. אופ"א אגב כבר קיפלה את פסטיבל הגמר. מס' חברים נותרו בידיים ריקות לאור העובדה שכבר לא היו דוכנים. פסטיבל הגמר - נגמר. אבל המסע שלנו ובעיקר החגיגות - ממש לא...

יום שני: 26.5: סיבוב פרידה ארוך


"קום תהיה כל מה שבא לך"(שלמה ארצי, מלך העולם)

כבר לפני השינה רצינו להתחיל לגבש עצה מה נעשה ביום הזה. יום שני, היום האחרון למסע הנפלא בפורטוגל בעקבות ריאל מדריד והדסימה - בהתחשב בעובדה שמחר זה בעיקר 'יום טיסות'. נמאס מהקניונים הפשוטים, מהבריכה והחדר-כושר במלון ואנחנו לא כאלה שנגרבץ' כל היום. יצאנו לדרך בלי תכנון מסוים ואמרנו - 'נזרום'. ושוב, האינטואיציות שלנו לא איכזבו מה שנקרא. יצאנו לדרך שוב למרכז העיר ובדרך פנינו ברחוב אחר שלא ביקרנו בו. מעין שוק קטן כזה. מזכרות, חולצות מזויפות של כריסטיאנו וגם חנות בגדים אחת לא רעה בכלל. עשינו קנייה לא רעה. דודי גם פינק את אחותי(בהיריון!) בכמה בגדים בלי לדעת מידה. יאללה 'הימרנו'.

המירוץ היומי אחרי המארקה שוב נמשך. די התעצבנתי לראות שהפוסטר שהבטיחו במארקה - לא נמצא בעיתוני פורטוגל, אבל התאוששתי מרוע הגזרה. המשכנו לטייל והחלטנו שהגיע זמן טוב לסייר במעלית הגדולה Elvador de Santa Justa. התור רק היה נראה מאיים ואחרי פחות מרבע שעה עלינו למעלהנוף מדהים המשקיףעל כל העיר, אוויר מצוין, קצת תמונות וממשיכים הלאה. זה באמת היה עוד כלום.

 


התגלגלנו לחנות בגדים שהיא חלק ממעין קניון קטן. יצאנו החוצה וראינו מכונית אחת חונה בחוץ עם כיתוב להשכרת רכב, משהו שפינטזנו עליו בערך מהרגע הראשון והיה שני בסדר העדיפויות רק לזכייה בגביע. הפורטוגזים הוכיחו שוב בפעם המי-יודע כמה איזה ג'נטלמנים הם ואנשים מאוד נחמדים. מקומי עשה לנו טובה אדירה! ניסיתי להתקשר למספר ללא הצלחה ועם האנגלית הבינונית שלי ביקשתי ממנו שיתקשר למספר שכתוב על האוטו, יגיד באיזה רחוב אנחנו וישאל איפה המשרדים להשכרת רכב. מתברר שהרחוב Madalenas היה בסה"כ 5 דקות הליכה. הפקדנו בידיה עירבון של הרבה יורו וזה היה שווה. לקחנו את המכונית ב-13:20 והיא פירגנה לנו בעשר דקות מתנה ואמרה לנו לחזור ב-14:30.

 


או.קיי, יש כבוד לפז"ם ולי אין רישיון בינלאומי - אז דודו נהג בהתחלה, בעיקר ברחובות הקטנים כשהיה צפוף. לפני ששילמנו על אוטו, הבטחתי ועכשיו קיימתי - מזרחית בראבאק באוטו, רק חבל שלא היה לו סאן-רוף. 'תל-אביב יא חביבי, תל-'אביב', השיר החביב של עומר אדם, אחר-כך 'דוקטור תציל אותי' של ליאור נרקיס, קצת אייל גולן, 'הרימו ידיים של אתניקס' ובקיצור לא מתבייש בפלייליסט שלי. גם שירים של מוש היו שם(בחיים כמו בחיים). התחלפנו והרבצתי גז. האוטו מגיע עד 85 והצלחתי בירידה להגיע ל-87. נסענו הרבה וראינו נוף מדהים. בצד שמאל ראינו שוטרים ואני ודודו נפנפו להם לשלום. לאחר-מכן הגענו דרומית לליסבון - Carcavelos, כך נראה המקום, הסביר לנו אחד הזקנים משם. עצרנו לכמה דקות ואז החלפנו.
 


מפרססים ואז..השוטרים הגיעו. מזל שהחלפנו. הם רוצים פספורט - ואין לנו. ביקשו רישיון - והוא נמצא אצל הבחורה מהשכרת הרכב. לא היה עלינו שום דבר שמראה מי אנחנו. ניסיתי להסביר להם באנגלית את המצב - אבל הם לא הקשיבו ועיכבו אותנו כמה דקות. וחמור מזה - אם נגיע באיחור נצטרך לשלם 'קנס'. היינו מאוד גבוליים עם הזמן. השוטרים התקשרו לבחורה ההיא שאמרה להם שבהחלט דור ודודו השכירו ממנה רכב, ויצאנו לדרך חזרה די משועשים. פלטנו כמה קללות עסיסיות על הסיבה המטומטמת בגללה נאחר - אבל הבחורה הפגינה התנהגות אירופאית כמצופה ממנה ולא דרשה מאיתנו תשלום נוסף. את המצווה שלנו עשינו אחר-כך כשמצאנו ארנק עם ויזה בינלאומית והחזרנו אותו לתחנת המשטרה הקרובה. אחר-כך שוב נפלנו על מסעדה בינונית.

במלון עצמו אליו הגענו מאוחר - החלטנו שמתאים לנו עוד סיבוב של חדר כושר,בריכה, ג'קוזי וסאונה. קצת בריכות, קצת תחרות 5 מ-5 בזריקות עם כדור בים(ממש זינוקים כמו קסיאס), ובעיקר כיף. בלובי אגב קראתי כמה דקות על הפועל ת"א וברקוביץ', והבנתי כמה יהיה קשה לעשות את המעבר מגמר ליגת האלופות למשחק של הפועל נגד קבוצה פח כלשהי שתביא קהל של 200 איש בלחץ. מהטופ של הכדורגל לליגה השישית(הכי גרועה) באירופה. ברקוביץ' יעשה מאיתנו עוד יותר בדיחה. וחזרה לטיול - בזמן הבריכה התחלנו לחשוב. מתחילים לעכל שכל הטוב הזה עומד להיגמר. אבל הגביע העשירי ו/או בעיקר החוויה - תמיד תישאר...


יום שלישי 27.5: יום באוויר - הפרידה

"לכל סיום יש התחלה חדשה וכל דרך היא קשה"(בנזין, התחלה חדשה).

רוב התיקים כבר היו ארוזים. הטיסה עצמה יוצאת לדרך ב-13:30 כך שיותר מדי זמן להתברבר - בהחלט לא היה לנו. קמים ואוכלים בזריז, דודו חייך בראבאק עם הכפכף, המכנס הקצר והסיגריה והקפה בבוקר כפי שלא חייך מעולם בטיול - ואז יצאנו. שדה התעופה הפורטוגלי ממש לא הרשים אותנו. קלטנו חנות ספורט בחצי עין ונכנסנו בהתלהבות - שירדה בן רגע כששאלתי כמה עולה חולצה של כריסטיאנו. כשהוא ענה 150 יורו - התפוצצתי מצחוק. הלאה. זה כמו שעל שמירת התיק השני הם ביקשו ממני 75 יורו נוספים. אז לא - הלכתי עם התיק עליי. השחקנים הצעיריםשל בנפיקה ליסבון חיכו גם באותו המקום, מאוד מדוגמים.

הטיסה עברה חלק למרות האוכל שהיה מתאים יותר לציפורים. האמת ששינה כזו טובה בצהריים לא דפקתי כנראה מאז השנ"צ בצה"ל. הקונקשיין בציריך היה מאוד מיותר. מרחוק ראינו עד כמה שוויץ יפה וירוקה וצילמנו רק שתיים-שלוש תמונות בגלל עייפות החומר ולו"ז צפוף מאוד של הטיסות - פשוט לא היה לנו זמן לטיול קטן אפילו. כיוונו את השעון שעה אחת קדימה מן הסתם. כשחיפשנו את הצ'ק-אין, שהיה לא כל-כך ברור הפעם - מתוך הרגל כבר המשכתי 'לדבר ספרדית' ואמרתי 'פוקיטו אינגלס' וגם 'גרסיאס', והם לא הבינו. ראינו חנות מגזינים - בעיקר של באיירן והכדורגל הגרמני וממש קצת על המונדיאל. חנות ספורט הפעם לא הייתה, אבל חנות של שוקולד - בהחלט כן. בתור אחד שממש לא מבין בזה - בחרתי מה שהיה נראה לי מיוחד ממבט ראשון, ושההורים התמודדו. שוקולד איכותי זה בטוח(האמת שהבאתי להורים משהו אחר, אתם מכירים את 'התמונה להמחשה בלבד?').

גם יותר מדי מקומות לאכול בהם - לא היו. נפלנו לחטא הברגרקינג ודודו היה מבסוט. גם בהמשך הייתה לו אחלה של פינת עישון, מקום להטעין את הטלפון. איכשהו הצלחנו להעביר 5 שעות בשדה התעופה הזה, עד הטיסה. הגעגועים של דודו לשני הקטנים כבר היו מאוד גדולים, וגם אני רציתי להגיע כבר הביתה. דודו היה כל-כך להוט מהמחשבה שבערב הוא יראה את הקטנים(ניר ועומרי) עד ששכח את הסווצ'רט האדום שלו במטוס ודפק ריצה בחזרה.
 


בשעה 03:30 שעון ישראל נחתנו חזרה בארץ הקודש. פרקנו את המזוודות וכל-זה, אבל להגיד לכם שהצלחתי לישון אחר-כך? לא ממש. דודו חזר בהמשך היום למושב בני-יהודה כדי להתאחד עם אחותי(בדיוק באותו יום חגגה יום-הולדת) וילדיו המקסימים שמאוד התגעגעו אליו. אני קיבלתי בשורה לא משהו בהמשך השבוע, והיו ימים מאוד עמוסים - אבל עדיין לא באמת נחתתי. פיזית אני כאן, ליבי עדיין שם. עדיין לא באמת התאקלמתי. קם בבוקר ושואל את עצמי - 'מה אני עושה פה?'. מופתע שבמקום ללכת ברחובות פורטוגל אני עושה שוב את בן-יהודה-בוגרשוב-הירקון. אולי המונדיאל יעשה את העבודה בשבילי. ואולי לא...

אלבום התמונות המלא מהפייסבוק - חלק 1

אלבום התמונות המלא מהפייסבוק - חלק 2


תגובות, הערות ושאר ירקות - בכתובת המייל הבאה: Dorromano7@gmail.com