סנטיאגו ברנבאו

שחקן, מאמן, מנהל ונשיא. אגדה, סמל ואיצטדיון. האיש שבזכות חזונו, עקשנותו ואהבתו חסרת הפשרות למועדון כדורגל אפור איי שם בשנות ה20, אנו חוזים היום במועדון הכדורגל הגדול, המעוטר והמפואר בעולם. 75 שנים בהשראת אדם אחד. סנטיאגו ברנבאו.

סנטיאגו ברנבאו דה יסטה נולד למשפחה בורגנית ב8 ביוני 1895, באלנסה, פרבר של אלבסטה השוכנת במחוז קסטיליה דה לה מנצ'ה. בנם השביעי והאחרון של עו"ד חוסה ברנבאו מולנסיה ואנטוניה הקובנית. כשהיה בן 5 עבר סנטיאגו הצעיר יחד משפחתו לבירה מדריד, בה החל בשלב מאוחר יותר ללמוד באחד מבתי הספר היוקרתיים בעיר. הקשר הראשון לכדורגל נוצר עוד כשהיה ילד, כאשר סנטיאגו הצעיר ייסד את קבוצת בית הספר והנהיג אותה כקפטן לזכיה בטורניר בין-בית סיפרי. כשהיה בן 14 הוא חזר לאלמנסה, בה היה אמור להשלים את לימודיו לאחר חופשת הקיץ. אך הגורל רצה אחרת. אימו של סנטיאגו הלכה לעולמה, המשפחה כולה עברה תפנית של 180 מעלות וחזרה זמן קצר לאחר מכן למדריד. מרגע זה ואילך הפך הכדורגל לחלק מרכזי בחייו של סנטיאגו, למרות שהמשיך להיות תלמיד מצטיין כדי להפוך לרופא, למרות שבסופו של דבר הלך בדרכי אביו ולמד עריכת דין.

מייד עם חזרתו למדריד הוא הצטרף לקבוצת הנערים של מועדון כדורגל מדריד, שלימים יקבל את התואר המלכותי 'ריאל'. במועדון בנו עליו כשוער, אך בהתעקשות אחיו הבוגרים, גם הם שחקני כדורגל, תופקד סנטיאגו כחלוץ מרכזי. "או שתשחק כחלוץ מרכזי או שלא תשחק בכלל!", אמרו לו מרסלו ואנטוניו. הוא לא היה שחקן מבריק כלל וכלל. המעלה העיקרית שלו הייתה אופיו החזק והעקשני. המנהיגות שלו בלטה כבר מהרגע הראשון, ומחויבותו למועדון ולמדריד באה לידי ביטוי כבר כנער צעיר, כשהתנדב לעבוד בעבודות ההקמה של איצטדיון האודונול.
 


ברנבאו במרכז החבורה הצעירה. מנהיג מהרגע הראשון.

 


בגיל 17 הוא ערך הופעת בכורה בקבוצה הבוגרת. מאותו רגע והלאה הוא הפך לשחקן הרכב קבוע, האהוב ביותר על שאר השחקנים, ובגיל 21 אף הפך לקפטן הקבוצה. למרות שלא היה שחקן מבריק כאמור, ציפה סנטיאגו לקבל זימון לנבחרת הלאומית לקראת אולימפיאדת 1920, וכשלא קיבל אותו טען בפומבי כי לנבחרת מוזמנים שחקנים על פי מכסה מסויימת שניתנת לכל חבל ארץ. כבר אז התחיל החיבור הראשון של ברנבאו לצד הפוליטי שבו. הוא דרש שיהיה ייצוג הולם לשחקני ריאל מדריד, אף על פי שבאותם ימים דווקא הקבוצות הבאסקיות והקטאלניות היו אכן טובות יותר מריאל האפורה.

בסך הכל שיחק ברנבאו 16 עונות בריאל מדריד, במקביל להשלמת התואר ועבודה כעו"ד (באותה תקופה הכדורגל היה חצי מקצועני, והשחקנים שילבו את המשחק עם עבודות אחרות), עד שתלה את הנעליים ב1927. ב1926 החליט מאמן הקבוצה חואניטו סארסר לעזוב את תפקידו, ולמנות במקומו את השחקן הותיק פריס, בעצתו של לא אחר מאשר סנטיאגו ברנבאו. ברבנאו שימש למעשה מנג'ר הקבוצה, האיש שקיבל את ההחלטות הטכניות. בסוף שנות ה20 יצאה הקבוצה למסע משחקים באמריקה (כן, זה התחיל כבר אז), ועם חזרתה למדריד קיבל ברנבאו תפקיד משמעותי בהנהלת המועדון. הייתה זו בדיוק שנת הקמתה של הליגה המקצוענית בספרד. זמן קצר לאחר המינוי הוא כבר הצליח להביא למדריד את אחד השחקנים הטובים בספרד באותה עת, לואיס רגיירו. צעד ניהולי מרשים ראשון של ברנבאו בתור דירקטור.

משנת 1931 ועד 1936 נחלה ריאל הישגים בהחלט נאים, הרבה בזכות ברנבאו, שניהל את המועדון בפועל גם אדמניסטרטיבית וגם טכנית-מקצועית. המנהל הכל יכול הביא למדריד את פפ סמיטייר, כוכב ברצלונה, ואת אודונייז, כוכב אתלטיקו, אמנם בדרכים שנויות מאוד במחלוקת אך בכל זאת זה נרשם לזכותו (או לרעתו, תלוי באיזה צד אתם). הקבוצה זכתה בשתי אליפויות ספרד ובשני גביעי מלך, עד פרוץ מלחמת האזרחים ב1936.

ישנם סיפורים רבים באשר למעורבתו של סנטיאגו במהפכה הצבאית. בטרם פרוץ המלחמה הוא נכלל ברשימות השחורות של המפלגה הקומוניסטית, עקב התנגדותו הפומבית כדמות מוכרת לדעות רפובליקניות-קומוניסטיות וחברותו ב"מפלגת הסדר" הימנית, אך למזלו הוא הוזהר בזמן והצליח להימלט על נפשו ל"אזור הבטוח", בו לרדת למחתרת. עם פרוץ המלחמה התנדב ברנבאו בן ה42 לצבא של המהפכנים הפאשיטים, והשתתף במערכה לכיבוש קטלוניה כחלק מדיביזית 150 של חיל הרגלים. בסיום המהפכה הוא זכה לעיטור גבורה מיוחד מטעם הגנרל פרנסיסקו פראנקו, מנהיג המהפכה הפאשיסטית והדיקטטור ששלט בספרד מעתה והלאה.

בסיום המלחמה היה מצבה של ריאל מדריד על הקרשים. האיצטדיון נהרס לחלוטין במלחמה, ומרבית השחקנים ברחו למדינות אחרות או פרשו ממשחק פעיל (רק 4 שחקנים אותרו). הקבוצה של הצבא הייתה דווקא היריבה העירונית אתלטיקו אוויסיון (אוויסיון= חיל האוויר. לימים תיקרא הקבוצה אתלטיקו מדריד), והיא הייתה זו שזכתה לקבל את מיטב השחקנים והמשאבים. מכל הבחינות, כלכלית, מקצועית וניהולית, ריאל מדריד הייתה פשוט מועדון מת.

אך שום דבר לא עמד בדרכו של דון סנטיאגו ברנבאו. הוא בילה ימים שלמים ברחובות מדריד בחיפוש אחר שחקנים וחברי המועדון בעבר, ובדם ויזע הצליח להעמיד קבוצה לפתיחה המחודשת של הליגה, למרות קופה ריקה לחלוטין וללא איצטדיון! אוויאסיון, האלופה בשנתיים שלאחר המלחמה, הסכימה לבקשת ברנבאו לשכור את מגרשה למשחקי הבית של ריאל. ברנבאו, עם הרבה עקשנות, תעוזה, הקרבה וחזון לעתיד החזיר את ריאל לחיים.

וכן, גם קשרים במקומות הנכונים לא היו חסרים לסנטיאגו ברנבאו. הקומבינות של ברנבאו בממשל בראשות פראנקו ודאי לא הזיקו. הקשר בא לידי ביטוי לראשונה ב15 בספטמבר 1943, יום בו נערך אחד המשחקים המפורסמים בתולדות הכדורגל הספרדי, באיצטדיון הצ'מרטין המחודש. או שמא היום המשמעותי היה דווקא ה14, ערב משחק הגומלין במסגרת גביע הגנרסלימו (גביע המלך בשינוי אדרת לאחר המהפכה). לאחר שבמשחק הראשון ניצחה ברצלונה 3-0 למרות משחק אלים במיוחד מצד שחקני ריאל, קיבלו השחקנים הקטלונים ערב הגומלין איזכור מדוע הם עדיין חיים בספרד ("טוב ליבו של פראנקו"), ובמילים אחרות הם הוזהרו שלא להתאמץ יותר מידיי מול הקבוצה של מדריד. במשחק חד צדדי הביסה ריאל 11-1 את ברצלונה, במשחק שזכה לאחר מכן לביקורות נוקבות באשר למידת ערכו הספורטיבי. בעקבות כך החליטה ההתאחדות הספרדית להעיף את נשיאי שני המועדונים, החלטה שתוכננה לפי גרסאות שונות מראש כדי לסלול את דרכו של ברנבאו לכס הנשיאות.

ואכן כך היה. ב15 בספטמבר מונה ברנבאו לנשיא המועדון, תפקיד אותו מילא עד מותו. כבר בישיבת ההנהלה הראשונה שלו כנשיא הכריז ברנבאו כי הקבוצה צריכה קודם כל איצטדיון חדש. "רבותיי, אנחנו צריכים להקים מגרש ברמה גבוהה, וכך נעשה". רוב השומעים חשבו כמובן שמדובר במשוגע עקב המצב הכלכלי של המועדון, אך לא האיש והחזון, סנטיאגו ברנבאו. גם כאן בא לידי ביטוי הקשר בין ריאל בכלל וברנבאו בפרט, לממשל הפאשיסטי של פראנקו ולאנשים רבי השפעה אחרים באותה תקופה. ברנבאו הצליח לקבל הלוואה מאחד הבנקים של מדריד, בעיקר בזכות קשריו עם מנהל הבנק ועם פראנקו, שזיהה את הפוטנציאל הטמון בברנבאו ובריאל, ואישר להעניק לנשיא המועדון הטרי הלוואה בתנאים נוחים במיוחד. הדבר איפשר לברנבאו לבנות את האיצטדיון המפואר אליו שאף, וב1944 נהרס הצ'מרטין הישן ועל חורבותיו החלו בבניית האיצטדיון החדש (בזמן תהליך הבניה ריאל שוב שיחקה באיצטדיון הלאומי של אתלטיקו).

 


כישורים וקשרים. ברנבאו כנשיא המועדון.



אך בניגוד לחשיבה המקובלת, ישנם היטוריונים רבים הגורסים כי ברנבאו כלל לא סימפט במיוחד את פראנקו ומשטרו, בלשון המעטה. מקרה אחד הקשור דווקא בנו הישראלים הוא אחת הדוגמאות לכך. במהלך משחק כדורסל בין ריאל מדריד למכבי תל אביב, באולם הספורט במדריד (לימים אולם ריימונדו סאפורטה, אדם שהיה אגב מקורב לממשל ולמוקדי כח אחרים, ומונה ע"י ברנבאו לאיש יחסי הציבור של המועדון באותה תקופה). במהלך הצגת השחקנים, ענד ברנבאו סיכה עם סמלה ריאל מדריד על חולצתו של האלוף משה דיין, לימים הרמטכ"ל ושר הביטחון שלנו. הדבר לא נראה בעין יפה ע"י פראנקו הפאשיסט, שכן משטרו לא הכיר במדינת ישראל.

כך או כך, פראנקו ידע מה שווה ברנבאו ומהי חשיבותה של ריאל מדריד להעצמת שמה של ספרד, וברנבאו עצמו ידע לנצל זאת עד תום. איצטדיון הצ'מרטין החדש נחנך ב1947, והיה לאיצטדיון המפואר, הגדול והמודרני ביותר באירופה באותה עת. מלבד בניית האיצטדיון, הקים ברנבאו גם את ה'סיאודד דפורטיבה', עיר הספורט בתרגום מילולי, ששימשה למיתקן האימונים של המועדון. המתקן הוקם על שטחים נרחבים באזור קסטלנה, הרובע היוקרתי ביותר במדריד, עוד דבר שמצביע על קשריו הטובים של דון סנטיאגו עם האנשים הנכונים בתחום הפיננסי.

מבחינה ספורטיבית, ברנבאו הקים את הקאנטרה (מחלקות הנוער), וחשוב מכך, הפך את ריאל מדריד למועדון הכדורגל מספר אחת בעולם ושינה למעשה את פני עולם הכדורגל כולו. זה התחיל בהבאתו של אלפרדו די סטאפנו, בעוד קומבינה אנטי קטלנית מפורסמת. המשיך במעורבות מרכזית בייסוד גביע אירופה לאלופות שיצא לדרך ב1955, ומכאן הכל היסטוריה. ריאל קטפה את חמשת הגביעים הראשונים בהובלת די סטאפנו, והפכה למועדון מספר אחת בעולם. ברנבאו הפך לסמל המדרידיסמו, לאגדה עוד בחייו. איצטדיון הצ'מרטין שהקים קיבל את שמו של סנטיאגו ברבנאו ב1955, עוד בחייו של האיש הכל יכול, ובתמיכתם הנלהבת של המדרידיסטאס. גם בנושא הזה ישנן גירסאות שונות של היסטוריונים. יש הגורסים כי הוא התנגד לפולחן האישיות, ויש הסבורים שההפך הוא הנכון. כך או כך, במדריד פשוט סגדו לו. אחת האימרות שהיו שגורות בפיהם של תושבי ספרד הייתה: "אני מאמין באלוהים, בספרד, ובדון סנטיאגו ברנבאו". 16 אליפויות ספרד קטפה ריאל במשך 35 שנותיו כנשיא המועדון, 6 גביעי אירופה, 6 גביע ספרד גביע בין יבשתי אחד.

באוגוסט 1977, לאחר אינספור אליפויות וגביעים, התמוטט דון סנטיאגו ברנבאו בביתו שבסנטה פולה, כתוצאה ממחלת סרטן. במשך כשנה הוא עבר טיפולים וניתוחים, עד שב2 ביוני 1978 הוא הלך לעולמו במדריד, שבועות ספורים לפני פתיחת המונדיאל בארגנטינה. פיפ"א הכריזה על שלושה ימי אבל, ודקות דומייה ליוו את משחקי הפתיחה של הטורניר, דבר חסר תקדים עבור נשיא של מועדון.

עוד בטרם הלך לעולמו קיבל ברנבאו מדליית כבוד מיוחדת מההתאחדות הספרדית, ובגמר גביע המלך(פרנאקו הלך לעולמו שנה לפני כן, וחואן קרלוס מונה למלך ספרד) שנערך באיצטדיון הברנבאו באפריל 1978, בין ברצלונה ללאס פלמאס, העניק לו מלך ספרד עיטור כבוד לאות תרומתו לספורט. יתר על כן, חזונו של ברנבאו להפוך את ריאל מדריד למועדון מספר אחת התממש פורמלית כ25 שנים לאחר מותו, כשריאל מדריד נבחרה ע"י פיפ"א למועדון הטוב ביותר במאה ה20. לאות כבוד ולזכרו של האיש והאגדה, משוחק מידיי שנה גביע הברנבאו.

במשך 70 שנה הקדיש סנטיאגו ברנבאו את גופו ונשמתו לריאל מדריד. שחקן, מאמן, מנהל, נשיא אך הרבה, הרבה, יותר מזה. אבי המועדון, סימלו הגדול ופשוט האיש שבזכותו ריאל מדריד היא מועדון הכדורגל הגדול בעולם. דבר שלעולם לא יישכח.