רק תביאו את הצ'מפיונס

דור רומנו, מדרידיסטה מטורף מלידה ומנהל האתר שלכם - מחכה כבר 12 שנה לרגע הזה. ביום שבת, הוא יהיה באצטדיון הלוז בליסבון לאחר ששבר תוכנית חיסכון, ויש לו רק בקשה אחת: תביאו כבר את הגביע - A Por La decima.

לא חסרות אימפריות בכדורגל האירופי. באיירן מינכן, יובנטוס, מנצ'סטר יונייטד(עדיין), כמה כוחות עולים וגם ברצלונה, שיהיה. אבל ריאל מדריד היא משהו אחר. ריאל מדריד תמיד נעה מטירוף לטירוף, מהצלחה לכישלון טוטאלי. כמו צבעי התלבושת לאורך השנים - שחור או לבן, אין אמצע. מצב הרוח במועדון הזה תלוי אך ורק בהצלחה בליגת האלופות, החמצן של ריאל מדריד. בגמר ליגת האלופות ביום שבת, נגד אתלטיקו מדריד שכבר הקדימה אותנו במירוץ לאליפות - יותר מתמיד: זה הכל או כלום.

לפני כמה ימים הגיעו אליי עוד שתי חולצות של ראול מ-Ebay. נו, אתם בטח לא מופתעים. השביתה בדואר הצליחה לעצבן אותי, אבל היה שווה לחכות. שתי חולצות קלאסיות של ליגת האלופות מעונת 02/03 - בית וחוץ. אני מחזיק אותן ביד ומסתכל עליהן, על שתי החלוצות שמהרגע שהגיעו הופכות להיות החפץ הכי יקר וסנטימנטלי בבית הזה - ומדמיין לעצמי לרגע - וואו. הכיתוב הזה, עם הסמל של הגביע - יכול להפוך בעונה הבאה לדו-ספרתי, ל-10. ואוכל לרכוש חולצה כזו בעונה הבאה. וואו, זה יכול להיות מדהים.

הוא כבש 250 שערים בחמש עונות, עם ממוצע של למעלה משער למשחק - דבר שלא היה קיים אפילו בימי די-סטפאנו ופושקאש; הוא זכה בכדור הזהב שכל-כך חיכה לו והקהל בברנבאו מטורף עליו; הוא שבר את שיא ההבקעות בליגת האלופות בעונה אחת; ולא רחוק היום בו יעבור את ראוליטו שלנו ויהפוך לכובש הגדול בהיסטוריה של המועדון הגדול בהיסטוריה. אבל מה שחסר לכריסטיאנו רונאלדו כדי לתקוע יתד בהיכל התהילה של ריאל מדריד הוא הגביע עם האזניים הגדולות. המורשת שהתחילו די-סטפאנו ופושקאש ופאקו חנטו, והמשיכו ראול, היירו ומיצ'ל סאלגדו(סתם כי בא לי). אף-אחד לא בא להמעיט מערכו של מפלצת הכדורגל הזו, שגרמה לנו להיות כבר אדישים לעונות של 50 גולים - אבל משהו קצת התפספס. בחצי הגמר בעונה שעברה הוא היה לא כשיר. לפני שנתיים למרות צמד - הוא נכשל מול נוייר בדו-קרב הפנדלים. כריסטיאנו מגיע לגמר הזה שוב עם כשירות מוטלת בספק, אבל זה חייב להיות שלו. בדיוק בשביל הרגע הזה פלורנטינו פרז הביא לרעידת אדמה בכדורגל העולמי בקיץ ההוא ב-2009 ושפך רבע מיליארד יורו.

האמת שכבר כמה חודשים, בכל זמן שהייתי עושה את הריצה הקבועה לנמל - הייתי מדמיין את הרגע הזה בו קסיאס מניף את הגביע העשירי(חברים מהצבא יכולים לספר שבכל הענקת דרגות בבסיס פלמחים בחדר אוכל ארמי"ם - תמיד הייתי מרים שם כל מיני גביעי וצועק 'גביע אירופה לאלופות - של ריאל מדריד') - והייתה עוברת בי צמרמורת. זה היה עוד לפני שמינית הגמר אפילו. אותה שעה של ריצה הייתה גם 'זמן החלומות'. והעונה, במרחק של 90 דקות או 120 כאלה - החלום יכול להפוך למציאות. המושג הזה, ה'לה-דסימה' - היא המילה הראשונה שידעתי בספרדית בתור ילד. הרבה לפני כל הצ'יקיטיטוס או השדר הספרדי שהייתי מנסה לחקות בשידורי הכדורגל בספורט 5, וגם בפלייסטיישן. האובססיה הזו שכמו שרז זהבי אומר להגיד 'מרעידה את אמות הסיפים', בכל סנטימטר בעיר מדריד. המילה הנרדפת לריאל מדריד, ליגת האלופות. אני זוכר את עצמי מתלהב כילד כל פעם לשמוע את ההמנון הזה מחדש, ולראות את הפתיח הישן של המשחקים בטלוויזיה - עם ריבאלדו, עם אוליבר קאן, עם האוהדת היפנית וכמובן עם ראול אחרי הגול באולד-טראפורד. כשרמי וייץ היה קורא לנו 'ריאל מדריד, אלופת אירופה' - זה היה מתלבש כל-כך יפה על הלשון. ועדיין, גם בגיל 21, הכדורגל גורם לי כל פעם מחדש להיות עם אותה התלהבות של ילד.

ילד שעוד לא מלאו לו עשר שנים, זה מה שהייתי בגמר ההוא ב-2002. מאז עברו כל-כך הרבה דברים - התיכון, הבר-מצווה, סופרגול, פרו-אבולושיין, בגרויות, רישיון, הצבא, ראול בינתיים עזב אפילו. מאז הוולה הבלתי-נשכח ההוא של זידאן נגד לברקוזן(התלהבתי הרבה יותר אגב מהגול החכם אך הכל-כך פשוט של ראול, ואתם מבינים למה) - עבר הרבה זמן. ריאל מדריד לא המשיכה לזלול תארים בקצב מסחרר, ודי איבדה את זה למען האמת. החלום לראות את ראול מניף את הגביע העשירי בתור קפטן אמנם לא התגשם, אבל בכל-זאת חווינו רגע או שניים שהם בסדר, ויש קבוצות שהיו מגדירות עשור כזה כמוצלח. מאוד מוצלח.הנה מה שהיה לנו:

 

שתי תצוגות ענק נגד מנצ'סטר יונייטד, הכדורגל כמו שהוא צריך להיות משוחק(2002-03); משחק מדהים נגד ויאדוליד כשכל גול יותר יפה מהשני, וריאל מדריד 'גלאקטית' במיוחד כשגם בקהאם מצטרף(2003-04); אליפות עצומה בעונת פאביו קאפלו כנגד כל הסיכויים, עונת הרמונטדות(2006-07); דאבל על בארסה בעונה בליגה ומשחק הפאסיו שייזכר לעד(2007-08); ראול, השחקן הנערץ עליי ביותר והסיבה שאני אוהב כדורגל - הופך לשיאן השערים במדי ריאל מדריד ושובר גם את שיא ההופעות(חודש פברואר, עונת 2008-09); פרוייקט הגלאקטיקוס 2 עם כל התותחים הכבדים - כריסטיאנו, קאקא, צ'אבי אלונסו ובנזמה - התפלק לי(קיץ 2009); אליפות עם מאה נקודות ו-120 שערים(עונת 2011-12).

ובכל-זאת - התחושה היא שלא קרה כלום. עוד אליפות, פחות אליפות, זה לא זה. זה לא באמת אנחנו. זו לא ריאל מדריד. אין כמו ליגת האלופות. בחצי הגמר נגד באיירן, אחרי הניצחון המטורף בגומלין באליאנז-ארינה - הלב שלי פעם. הרגשתיתחושת עוצמה ענקית שלא הרגשתי שנים בתור אוהד. וזו המילה שסימלה את ריאל מדריד מבחינתי תמיד, גם בתור ילד שמעריץ את ה-11 שעולים על הדשא(קסיאס, סאלגדו, היירו, הלגרה, רוברטו קרלוס; פיגו, מקאללה, גוטי, זידאן; ראול ורונאלדו) - העוצמה, הניצחון, בכל מחיר. עכשיו אנחנו שם. ובגמר עומדת אתלטיקו מדריד. קבוצה חזקה מאוד, מקצועית וגם מנטאלית. אלופת ספרד שנהנית מהחיים. זה לא יהיה פשוט בכלל נגד צ'ולו סימאונה הכריש. השחקנים שלנו כבר נופלים מהרגליים ולא ברור מי משחקני המפתח יהיה כשיר בגמר בליסבון. אבל נשאר לנו עוד מאמץ אחרון וחשוב באמת, ושיילך לעזאזל המונדיאל הזה בברזיל. אנחנו חייבים לעשות את זה. אני מצפה לנצח את המשחק הזה גם עם קבוצת הקאנטרה מחוזקת בחובב השווארמות - קארים בנזמה. כי כשריאל מדריד רואה את הגביע הזה מול העיניים - היא יודעת מה צריך לעשות. צריך להזכיר לכל אירופה כנראה מי הקבוצה הטובה ביותר בהיסטוריה של המשחק, ועד עכשיו כל העונה הזו הייתה חימום. את הליגה זרקנו לפח, די בטיפשות, ולקחתי את זה קשה - אבל אין כמו ליגת האלופות, פעם שנייה ולא אחרונה שאני אומר את זה.

ההדחה התורנית מליגת האלופות היא תמיד היום הכי קשה בשנה מבחינה ספורטיבית. תארו לכם מה היה בנאחס שמינית הגמר, משהו שכבר מזמן שכחנו. הפנדלים נגד באיירן חירבנו לי את חגיגות יום העצמאות ב-2012. נגד דורטמונד הייתי שבור למרות שזה היה קשה מלכתכילה. עכשיו אף-אחד לא מדבר על זה או חושב על זה בכלל. אנחנו היינו שם אבל בעצם בכלל לא שם.

השנה, בחודש ספטמבר - הגשמתי חלום וטסתי למדריד עם אור ברנדט התותח לשני משחקים. לראות בלייב את ריאל מדריד שלי. ועד לשנייה שנכנסנו לאצטדיון והתיישבנו - לא האמנתי שזה אמיתי. איפה לא היינו - במתחם האימונים(כריסטיאנו, תעצור!), בחנות הרשמית(הרבה כסף השארתי שם), בסיור בסנטיאגו ברנבאו. אם היו לי מילים לתאר, אז לבטח הייתי אומר..תהיתי לעצמי איך חיכיתי כל-כך הרבה זמן, בתור אחד שחי ונושם את הקבוצה הזו 24/7 ויש לו כל פריט אפשרי. תיק, כפכפים, מגבת, מיליון חולצות, שעון, כדורים, עיתונים ישנים מפעם, ונראה לי שאני אעצור כאן כדי שלא תפתחו עלי עין.

כבר במחצית של חצי הגמר מול באיירן, התחלתי לגשש בנוגע לאפשרות לטוס לגמר. אני חייב להיות שם, אמרתי לעצמי. משחק כזה לא שוכחים. שום דבר אחר לא עניין אותי בחודש האחרון. לא המבחן החשוב בקורס(באמת חשוב), לא הבחורה וגם החדר-כושר קיבל תפקיד משני. מאפס שעונים וממש סופר את הדקות. רואה קטעי וידאו ביוטיוב, טוחן את הקליפ שלי אפילו כמו מים וגם אוכל סרטים על מה שיהיה. הכתבות האחרונות סביב המשחק וטור הדעה הזה בכלל מכניסים אותי לאווירה. אני ממש מרגיש לפעמים כמו אנצ'לוטי שמכין את הקבוצה טקטית לקראת המשחק. אני מתכונן לגמר הזה כאילו אני סרחיו ראמוס. אבל בינתיים אני אפילו לא אלברו מחייה.

אני אוהב כדורגל, חולה על כדורגל, ובלעדיו כנראה שהייתי בן-אדם עצוב וקצת ריק. לא זוכר את עצמי בלי החפץ העגול, הקטן והממכר הזה. עד לפני שנה-שנתיים אפשר היה לחשוב שמצב-הרוח שלי תלוי בצורה כמעט מוחלטת בתוצאות. בשבוע במדריד תפסנו דרבי ועוד את הראבונה של די-מאריה נגד קופנהאגן. ריאל הפסידה דרבי ראשון בליגה מאז שנת 2000, ולא היה פשוט לראות את זה, דווקא כשאני שם. בחצי שעה שאחרי המשחק רציתי לקבור את עצמי. גם העובדה שפיספסתי את המלך ראול נותן בראש בברנבאו ורץ לקהל ומנשק את הטבעת(ואני לא מדבר על משחק ההוקרה המרגש בברנבאו, אלא באמת בלייב) - הוא משהו שלא אסלח לעצמי עליו.הגמר בשבת, שעולה הון תועפות וממש היה צריך לשבור תוכנית חיסון בשבילו(הרי שפוי אני לא), הוא מקום מצוין לסגירת מעגל מבחינתי נגד אותה אתלטיקו מדריד.אולי אחרי שקסיאס יניף את הגביע והר הגעש יתפרץ - גם בחוץ וגם בתוך הלב שלי, ואני לא באמת פוסל דמעות של אושר - אני אחזור להיות סוף-סוף בן-אדם נורמלי ואתחיל לחשוב על מה שחשוב באמת. לא בטוח שיהיה יומן מסע לליסבון, אפילו סיקור או פוסט בפורום מצידי. סתם להיות מאושר עם חיוך של ילד בן שנתיים שראה בפעם ראשונה את הבמבה - על הפנים, כשאני לובש את החולצה הלבנה הקדושה. אז לא ביקשתי הרבה, יש לי רק ברשה אחת: (בעזרת השם ראול) - תביאו את הגביע! A Por La Decima.